הגיוני עוזיאל, שער ג; האומה ותגמוליה י״טHegyonei Uziel, Gate III 19
א׳קדושת ירושלים
ענין שני למדנו ספור זה: קדושת ירושלים בכללה ומקום מקדשה ביחוד, וזה הוא דבר העומד ברום עולמה של היהדות, באשר היא לו נחלת אבות מיוחדת נוספת על נחלת הארץ בכללה.
ענין שני למדנו ספור זה: קדושת ירושלים בכללה ומקום מקדשה ביחוד, וזה הוא דבר העומד ברום עולמה של היהדות, באשר היא לו נחלת אבות מיוחדת נוספת על נחלת הארץ בכללה.
1
ב׳במצות העקידה נאמר לו לאברהם: ״לך לך אל ארץ המוריה… על אחד ההרים אשר אומר אליך״ [בראשית כב, ב]. ארץ המוריה זאת לא נמצאת רשומה ולא נזכרת במפת ארץ ישראל הקדומה, אבל נזכרה רק בפרשת העקידה. מכאן אתה למד: פנת ארץ זאת שבארץ ישראל נקראת בשם זה על שם העתיד. וכן דרשו רז״ל: למקום שההוראה יוצאת לעולם, שהיראה יוצאה, למקום שהוא ראוי כנגד בית המקדש של מעלה, מאתר מרוותא דעלמא (בראשית רבה, ילקוט שמעוני בראשית רמז צ״ו).
2
ג׳ארץ מוריה זאת היא קדושה קדושת עולם משעת הויתה, וכמוה, גם מקום המקדש שבתוכה שהוא מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, אבל שניהם: הארץ והמקום המקודש שבו היו מצפים לגלוי קדושתם, על ידי האנשים הנועדים לכך והזוכים לכך.
3
ד׳זכות זאת נתנה לאברהם ויצחק אבות האומה: ״וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק״ [שם ד]. מה ראה? – ראה ענן קשור בהר, אמר: דומה לי שאותו המקום שאמר לי הקב״ה להקריב בני שם, אמר ליצחק: רואה אתה מה שאני רואה? אמר לו: הן. אמר לשני נעריו: רואים אתם מה שאני רואה? אמרו לו: לאו. אמר להם: ״שבו לכם פה עם החמור״ [שם ה] (ילקוט שמעוני בראשית צ״ט).
4
ה׳הר נעלם זה שלא היה ידוע אפילו בשמו, כאמור: אל המקום ״אשר אומר אליך״, נתקדש אחר מעשה העקידה ונקרא בפי אברהם אבי האומה: ״ה׳ יראה״ [שם יד], והקב״ה קראו ירושלם שהוא צרוף שם: שלם שקראו שם, ושם: יראה, שהוסיף אברהם, ומההר התפשט השם לכל ירושלים.
5
ו׳והוא השם אשר נקרא בפי ישראל ויקרא כן לעולמים, וכן נקרא בפי כל אומות העולם בסלוף אותיותיו. מאז התפרסמה ירושלם בקדושתה, ונועדה להיות עיר הצדק שבה ישבו כסאות למשפט, מקום אשר בחר בו ה׳ להיות מקום היראה לישראל, ומקוים שממנו תצא תורה לכל העמים, כדכתיב: ״כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלם״ (ישעיה ב, ג).
6
ז׳לכן נתחבבה ירושלם על ישראל, ולכן התאחר כבושה של ירושלם, עד אשר קמה מלכות הנצח של עם ישראל והוכנה תכנית המקדש וכל הדרוש לבנינו בידי דוד מלך ישראל, וכן הוא אומר: ״הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל כל מלאכות התבנית״ (דברי הימים א, כח, יט).
7
ח׳לפיכך נלחמו ישראל כאריות עד שארית כחם להגנתה של ירושלם, בשתי מלחמות החרבן, ולפיכך נשבעו שבועת אמונים, בימי החרבן הראשון ואמרו: ״אם אשכחך ירושלם – תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי״ [תהלים קלז, ה-ו].
8
ט׳ולפיכך נשבענו שנית בימינו, כאשר התנכלו עלינו לקרוע את ירושלם מעל מדינת ישראל, בתואנה של הגנה על מקומות הקדושים שבה שהם קדושים לכל העמים.
9
י׳אבל דבר אחד שכחו כל אלה שתמכו או שזממו את ״בינאום״ ירושלם, את יסוד פרסומה של קדושת ירושלם על ידי אבי האומה במעשה העקידה, שראה את הענן פרוש על ההר, והאחרים לא ראו ולא יראו לעולם את השראת השכינה במקום הקדוש שהוקדש במעשה העקידה, ובתפלתו הנפלאה של בונה המקדש שלמה מלך ישראל וידיד יה, שאותו קדשו והעריצו נביאי האומות, ולולא הקדשתם של ישראל – לא היתה מתקדשת אפילו בחלק ממנה לכל העמים, ולא היתה מציאתם של מקומות קדושים לכל העמים האחרים, שכולם באו מקדושת אותו האיש, שהקריב את פסחו במקדש ה׳ אשר בירושלם, יחד עם כל קהל עדת ישראל.
10
י״אאבל באמת רבים מאלה אשר החזיקו ברעיון ״בינאום״ לירושלם, לא למקומות הקדושים שבה דאגו, כי הם ידעו כי ישראל נאמן יותר מאחרים לשמירת מקומותיהם הקדושים של כל העמים בשלמות בנינם וכבודם, כדי שלא לפגוע במשהו, וברגשותיהם של כל העמים המקדשים אותם, אלא המזימה היתה לערוף את ראשה של מדינת ישראל מעל גופה, כדי שלא תהיה לה תקומה, כמזמתו המרשעת של אדריאנוס קיסר בשעתו. אולם העולה על רוחם היו לא תהיה, כי כן דבר ה׳ בקדשו: ״בימים ההם תושע יהודה וירושלם תשכון לבטח, וזה אשר יקראו לה ה׳ צדקנו״ (ירמיה לג, טז) – ודבר אלקינו יקום לעולם.
11