הגיוני עוזיאל, שער ג; האומה ותגמוליה י״חHegyonei Uziel, Gate III 18
א׳תכלית העקידה
הרמב״ם ז״ל הוסיף לבאר תכלית נסיון העקידה וכתב: ״עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה״ [בראשית כב, יב], רוצה לומר: כי בשם זה, הפעל היוצא עליך בכל העולם, ידעו כל בני אדם יראת ה׳ מה היא. וכבר חזק זה הענין בתורה, וזכר כי תכלית כל התורה מענין צווי ואיסור והבטחה והודעה וסיפורים, הכל הוא דבר אחד והוא: יראת הבורא וכו׳, וזה אחד משני ענינים אשר בשבילם היתה העקידה. והענין השני להודיענו כי יאמינו מאד הנביאים במה שיבא להם מאת הבורא בנבואה. לבל יחשוב חושב, כי זה הדבר היה בחלום או במראה או באמצעות הכח המחשבי, אפשר שלא יהיה אמת וכו׳, ועל כן רצה להודיענו כי כל מה שיראה הנביא במראה הנבואה – הוא אמת אצל הנביא, אין ספק בדבר ממנו בשום פנים, ודינו אצלו כדין הדברים המצויים, כולם המושגים ברגשים או בשכל וכו׳.
הרמב״ם ז״ל הוסיף לבאר תכלית נסיון העקידה וכתב: ״עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה״ [בראשית כב, יב], רוצה לומר: כי בשם זה, הפעל היוצא עליך בכל העולם, ידעו כל בני אדם יראת ה׳ מה היא. וכבר חזק זה הענין בתורה, וזכר כי תכלית כל התורה מענין צווי ואיסור והבטחה והודעה וסיפורים, הכל הוא דבר אחד והוא: יראת הבורא וכו׳, וזה אחד משני ענינים אשר בשבילם היתה העקידה. והענין השני להודיענו כי יאמינו מאד הנביאים במה שיבא להם מאת הבורא בנבואה. לבל יחשוב חושב, כי זה הדבר היה בחלום או במראה או באמצעות הכח המחשבי, אפשר שלא יהיה אמת וכו׳, ועל כן רצה להודיענו כי כל מה שיראה הנביא במראה הנבואה – הוא אמת אצל הנביא, אין ספק בדבר ממנו בשום פנים, ודינו אצלו כדין הדברים המצויים, כולם המושגים ברגשים או בשכל וכו׳.
1
ב׳ובאמת היה ראוי להיות זה הענין על ידי אברהם ובאיש כמו יצחק, כי אברהם אבינו היה המתחיל ללמד היחוד ולקיים הנבואה, ולחזק זאת האמונה ולמשוך כל בני אדם אליה וכו׳, וכאשר דבקו בני אדם ונמשכו אחר אמונותיו הגבוהות המועילות השמועות ממנו, כן יתחייב להמשיך אחר האמונות הלקוחות מפעליו, וכל שכן זה הפעל אשר חזק בו העיקר אמיתת הנבואה ואהבתו עד אנה היא מגעת (מורה נבוכים).
2
ג׳מדברי מורנו ומאורנו הרמב״ם ז״ל למדנו: תכלית מעשה העקידה, בספור כל פרטיו ופרטי פרטיו, הוא: ללמד את זרעו אחריו וכל המון גוים אשר הוא אב להם, כאמור: ״כי אב המון גוים נתתיך״ [בראשית יז, ה], את שני עמודי תורת ישראל, והם יראת ה׳ ביסודה ובגבוליה האין סופיים, והאמונה בנבואת נביאיו שהם אמת ודבריהם אמת.
3
ד׳שני עמודים אלה אינם אלא דבר אחד, שאם אין יראת ה׳, כלומר: שהוא יודע גלויינו ומצפוננו ומלמדנו להועיל, ומדריכנו בדרך החיים והטובה, אין אמונה בנביאיו ולא בנבואתו לבני אדם בחיריו, ואם אין אמונה זאת – יראת ה׳ מנין? ושני יסודות אלה שהם אחד – הוא חוט השדרה החורז את כל התורה כולה.
4
ה׳ויש להוסיף עוד לדעתי כי ספור העקידה לא בא רק ללמד, אלא גם לצרף את הנשמה הישראלית מפסולת נשמתם של תרח אבי אברהם ואבי שרה אשתו. להאציל נשמה טהורה וצרופה לבניו אחריו העתידים לעמוד בהר סיני, ולטעת בהם עוז וגבורה, לעמוד בנסיונות קשים ועצומים בלי כל רתיעה והיסוסים, ובלי כל חשובים ושקולים, אלא לגשת אליהם בעוז וגבורה מתוך שמחה של אהבה, נשמה בריאה זאת נמשכת מפעולתו הנועזה של אברהם העוקד את בנו, ומיצחק בנו שנעקד על ידו. וכדרשת חז״ל: באותה שעה פער פיו בבכיה וגעה געיה גדולה, והיו עיניו מרופפות וצופות לשכינה… כיון שהגיע חרב לצואר – פרחה ויצאה נשמתו של יצחק, וכיון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים: ״אל תשלח ידך אל הנער״ [בראשית כב, יב] – חזרה נפשו לגופו, והתירו, ועמד יצחק וידע שכך עתידים המתים להחיות, ופתח ואמר: בא״י מחיה המתים (ילקוט שמעוני בראשית רמז ק״א).
5
ו׳וזאת היא שעמדה לבנו יעקב בחיר שבאבות לקבל ברבת יצחק, שהיא נובעת מברכתו של אברהם. וכן דרשו רז״ל: ״ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות״ [שם כז, א], בשעה שנעקד על גבי המזבח – תלה עיניו למרום והביט בשכינה, הביט בכבוד השכינה, והכתיב: ״כי לא יראני האדם וחי״ [שמות לג, כ]? אלא תחת המיתה כהו עיניו (ילקוט שמעוני שם קי״ד).
6
ז׳נשמה צרופה זאת שהיא אצילה בטהרתה וזכותה ממקורה הראשון והטהור: ודע שהקב״ה טהור, ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתתי לך טהורה היא (נדה ל, ב).
7
ח׳היא נשמתם של ישראל, שהנחילוה לו לדורות עולם אבות האומה, שהם עמודי עולם ואבות האמונה הטהורה. נשמה טהורה זאת היא שנתנה לישראל עז וגבורה – לקדש שם שמים בחירוף נפש מאהבה ושמחה, החל מקרבן הפסח קרבן גאולת מצרים, שהוא מעשה נועז בחירוף נפש גדול מאד, כמאמרו של – משה: ״הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו״ [שמות ח, כב], ובכל זאת בהגיע שעת המעשה במצות ה׳, שחטו את הפסח בפרסום רב: ״ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים״ [שמות יב, ו], אכלו אותו בפומביות גדולה ״חבורות חבורות״, ונתנו מן הדם אל שתי המזוזות ועל המשקוף על הבית אשר יאכלו אותו בהם, בעמדם הכן לגאולה: ״וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם״ [שם יא], גבורה נפשית זאת שהיא נשענת על האמונה בנבואת משה, מאין היא באה? – אם לא מאותה הנשמה הצרופה ומלאת עז שהנחילו אבות האומה לזרע ישראל.
8
ט׳פעולת קידוש ה׳ זאת היא אשר קיימה את ישראל בכל אלפי שנות גלותו ונדודו, בצורות שונות, שכולן נותנות כבוד ותהלה לעם זה המלומד בנסיונות. והיא אשר נתנה בפי נעים זמירות ישראל שירה נאמנה זאת: ״כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה״ (תהלים מד, כג).
9
י׳ולכשתמצי לומר: מעשה עקידה זה הוא אשר נגלה לעינינו בכל הדרו בימינו אלה, בשתי צורות נהדרות ומפליאות: א. הליכתם של המוני ישראל, וצדיקי עולם בראשם, אל כבשונות האש בשל יהדותם, בשמחה וטוב לבב, ובפיהם שירת העקידה: ״אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה – אני מאמין״. ובשירה זאת עקדו את בניהם, ואחרי כן גם את עצמם. היש לך עקידה יותר גחלה מזאת!
10
י״אלעומת זאת צא ולמד: חולשתו של אותו האיש בשעה שהוא יוצא לצליבה, בשברון לב ודכאון רוח, באמרו: אלי, אלי למה נטשתני?
11
י״באבל ישראל הם אוהבי ה׳ ונקראים בשם זה, כאמור: ״לאוהבי״ [שמות כ, ה] – זה אברהם וכיוצא בו, ״ולשומרי מצותי״ [שם] – אלו הנביאים והזקנים, רבי נתן אומר: ״לאוהבי ולשומרי מצותי״ אלו ישראל היושבין בארץ ישראל ונותנים נפשם על כל המצוה, מה לך יוצא ליהרג? – על שמלתי את בני, מה לך יוצא ליצלב? – על שאכלתי מצה, מה לך לוקה מאה פרגול? – על שנטלתי את הלולב. ואומר: ״אשר הוכיתי בית מאהבי״ [זכריה יג, ו], המכות האלה גרמו לי לאהוב לאבי שבשמים (ילקוט שמעוני שמות רצ״ב).
12
י״גזאת היא נחלת סגולת אבות שרוממה אותנו מכל העמים וקדשה אותנו מכל הלשונות. פעולת העקידה נגלתה לעינינו בצורה אחרת שהיא נפלאה ומפליאה כהקודמת לה, והיא: מלחמת הגאולה האחרונה בארץ ישראל.
13
י״דהאומות המאוחדות פתחו לפנינו פתחה של הגאולה, אבל בצורה זעומה מאד בגבולות צרים ומחניקים ובחוסר עזרה כל שהיא לקיום הצהרתה זאת אלא להיפך: בצרות עין קפדנית למנוע מאתנו כל מכשירי מלחמה, ובזה העמידו את עצמם ואותנו בבחינת: ״יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו״ (שמואל ב, ב יד).
14
ט״ובלבם האמינו ובעיניהם חזו תוצאות המשחק הזה שהן מבטלות את ההצהרה של החלוקה ועושות אותה בטלה ומבוטלת כחרס הנשבר, ולא רק שלא תתקיים החלוקה, אלא שגם מה שרכש ישראל בצדק ומישרים, בנקיות כפים ובזיעת אפים, בעבודה ורוב תבונה ובקרבנות רכוש ונפשות רבים – גם זה יוקח ממנו וגם יגרשו אתו מן הארץ.
15
ט״זובכל זאת לא עמדו בפרץ בשעת מלחמה זאת, שקמו עלינו שבעת מלכי ערב בחילם ונשקם, ובתכניתם הנהרסת ומחרבת את הכל עד היסוד. ובמקום עזרתם הכריזו עלינו גזרת החנק של ״האמברגו״. בשעה מסוכנת כזאת – יצא ישראל והכריז על הקמת ״מדינת ישראל״ בארץ נחלת ה׳. הכרזה זאת שיצאה מפי שליחי העם ונבחריו – נתקבלה בהסכמה מלאה של כל הישוב הישראלי בארץ שהיה דל במספרו, רש ועני בכחותיו למלחמה, ונתון במצור ומצוק ברעב וצמא. למרות כל זאת לא נמצא בישוב הארץ ישראלי מי שהוא שהרהר על הכרזה נועזה זאת שהיתה מאימת על השמדת הישוב והריסת כל עמלנו.
16
י״זאחרי ההכרזה המלולית באה מלחמת תנופה, וגם בזה הראה ישראל, וביותר בחורי ישראל – את אמונתו לאלקיו, כי אחרת לא היה כל חשוב איסטרטגי ומלחמתי לצאת למלחמה, אבל ירושת הנפש של העקידה – היא אשר נתנה האומץ והגבורה, והביאו בכנפיהם את הנצחון הנפלא, שאנו רואים בעינינו, ומכירים ואומרים כדברי רבותינו בגאולת מצרים: ״זה אלי ואנוהו, אלקי אבי וארוממנהו, ה׳ איש מלחמה – ה׳ שמו… מי כמוכה באלים ה׳ מי כמוכה נאדר בקדש נורא תהלות עושה פלא״ [שמות טו].
17
י״חוהיא נותנת האומץ והגבורה להמשיך מעשה העקידה עד תומו, עד אשר יניח לנו ה׳ אלוקינו מסביב, ושב ישראל ושקט ושאנן ואין מחריד, ובאמונתנו זאת נחלץ חושים בשירת הגאולה בפינו: ״הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד, כי עזי וזמרת יה ה׳ ויהי לי לישועה״ (ישעיה יב, ב). היה לא נאמר אלא ״ויהי״, היה לי ויהיה לי לעתיד לבא (מכיליתא שירת הים).
18