הגיוני עוזיאל, שער ג; האומה ותגמוליה י״זHegyonei Uziel, Gate III 17
א׳עקידת יצחק
ראשון לנסיונות מופתיים אלה הוא נסיון העקידה, שהוא נפלא מצד עצמו ומצד המסיבות הכרוכות בו, וכן אומר הרמב״ם ז״ל:
ראשון לנסיונות מופתיים אלה הוא נסיון העקידה, שהוא נפלא מצד עצמו ומצד המסיבות הכרוכות בו, וכן אומר הרמב״ם ז״ל:
1
ב׳ענין אברהם אבינו בעקידת יצחק, נכללו בה ענינים עצומים הם מעיקרי התורה, הענין האחד הוא: להודיענו תכלית האהבה בבורא והיראה ממנו לאיזו טובה היא מגעת, וזכר זה הענין אשר לא יעריכנו, לא מתנת ממון ולא מתנת נפש, אבל זה הוא תכלית מה שיתכן להמציא בעולם ממה שלא יעלה בלב אדם, כי טבע אדם יסכים על זה לעולם, והוא שיהיה איש ערירי בתכלית התאוה אל הבנים, ובעל טובה ומעלה רמה, וירצה שיהיה מזרעו אחר כמוהו, ונולד לו בן אחרי זקנתו, איך תהיה תשוקתו עליו ואהבתו בו, אך מיראת אלקיו ואהבת עשות מצותו, הגביר והגדיל רצון האל, ויבז בעיניו זה הבן החמוד, ומאס כל שהיה מקוה להשיג בזה הבן, ומהר לשחוט אותו אחר מהלך שלשה ימים, כי אלו יעשה זה פתע פתאום בשעה שנצטוה, היתה פעולתו בבהלה וחרדה מבלי התבוננות וחקירה, אבל בעשות זה אחרי ימים, היה מה שעושה במחשב והשכל נכון והתבוננות חוק מצות הבורא יתברך ואהבתו ויראתו… לכונה פשוטה הראויה על בני האדם באהבת האל ויראתו, לא לתקות גמול ולא ליראת עונש, ואמר לו המלאך אז: ״עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה״ [בראשית כב, יב], רוצה לומר: כי בשם זה הפעם היוצא עליך, ידעו כל בני אדם תכלית יראת השם מה היא (מו״נ חלק ג׳ פ׳ כ״ד).
2
ג׳בעקבותיו של רבינו הרמב״ם אלכה אף אני לתאר גדלו של נסיון זה, כי הוא רחוק ובלתי אפשרי מבחינות רבות. והן:
3
ד׳א. המצוה. בכלל שבע מצות בני נח, תופס מקום נכבד מצות שפיכות דמים, רוצה לומר: רציחת נפש אחרים אפילו שיהיו מבניו, וכן דרשו רז״ל: ״ויצו ה׳ אלקים על האדם״ וגו׳ [בראשית ב, טז], ״על האדם״ – זו שפיכות דמים, וכן הוא אומר: ״שופך דם האדם״ [שם ט, ו] (סנהדרין נו, ב), בכלל זה הוא גם האדם החונק את עצמו, שנאמר: ״ואך את דמכם לנפשותיכם״ וגו׳ [שם ה]. ובכן במעשה העקידה נמצאו פושעים במעשה רצח – האב ובנו, העוקד והנעקד.
4
ה׳בו וראה, במשפט סדום נגש אברהם ותבע משפטם מלפני האלקים: ״חלילה לך… השופט כל הארץ לא יעשה משפט… אולי ימצאון שם עשרה (האף תספה ולא תשא למקום״) (בראשית י״ח:ל״ב). הרי שדרש בשם המשפט להציל את כל סדום בעבור עשרה הצדיקים שבתוכה, וכאן קבל הדין באהבת ולא תבע בטול הגזרה בזכותו וזכות בנו להציל את עצמם.
5
ו׳ב. הרגש. דאגתו המרירית ביותר של אברהם היתה: ״הן לי לא נתת זרע, והנה בן ביתי יורש אותי״ [שם טו, ג]. בדבריו אלה הביע את מרירות לבו ואת תלונתו כלפי אלקי השמים, לאמר: מכיון שבן ביתי הוא היורש אותי – הרי נפסקה המשכת פעולתי וקיום יעודי ה׳ אליו: ״והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם״ (שם יז, ז). ודבר ה׳ היה אליו לאמר: ״לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך״ (שם טו, ד).
6
ז׳והנה בדבר ה׳ אליו לגרש את אמתו ואת בנה, בהבטחתו אליו: ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ (שם כא, יב).
7
ח׳ועתה במצות העקידה נגוזה כל תקותו וכל יעוד ה׳ אליו, והוטל עליו לאבד את כל תקותיו בידי עצמו. ובאמת דברים אלה נתנום רז״ל בפיו של השטן. אמר לו: אדם שכמותך יאבד בנו שניתן לו בזקנתו, ותאבד נשמה ותתחייב בדין (ילקוט שמעוני בראשית צ״ח).
8
ט׳ג. השכל. מצוה זאת שנאמרה בסתם מבלי קביעות זמן ולא מקום, אלא – ״לך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך״ [שם כב, ב]. מצוה סתומה זאת, אינה מתקבלת אל השכל, להיות הולך מרחקים בלתי מסוימים ועצי העולה אתו, וכל הזמן הולך במחשבה זאת של עקידת בנו, ועומד עליה לעשותה באהבה ושמחה – זהו דבר שאין שכלו של אדם מסכים לו.
9
י׳ואת זה רמזו רז״ל במדרשם: וכי מאחר שאין דרך מרובה, למה נתעכב שלשה ימים? אלא כיון שלא שמעו לשטן – הלך ונעשה לפניהם כנהר גדול שלא יוכלו לעבור, אמר אברהם: אם יורדים הנערים, מתיירא אנכי שמא יטבעו. ירד, עמדו להם המים עד צואריהם. תלה אברהם עיניו לשמים, אמר: רבון עולמים נגלית עלי ואמרת לי: אני יחיד ואתה יחיד, הודיע שמי בכל העולם והעלה בנך לעולה, ולא הרהרתי אחר דבריך, ולא עכבתי מאמריך, ועכשיו באו מים עד נפש, אם טובע יצחק בני היאך יתיחד שמך? (ילקוט שמעוני, שם צ״ט). מכאן שאברהם הרהר בדרכו על פעולתו זאת, ״שאם טובע יצחק בני היאך יתיחד שמך״? אבל קבל עליו את הדין בשמחה ואהבה, משום קדוש שם שמים: הודע שמי בכל העולם, ולמוד לכל בני האדם גדר אהבת ה׳, שהיא מתגברת על הרגש ועל השכל, בשני לבבך – בשני יצריך: יצר הטוב ויצר הרע, על המצוה ועל המוזהר, כמו שמצאנו בתורה שני דברים מתנגדים שנאמרו בדבור אחד: ״ערות אשת אחיך לא תגלה״ [ויקרא יח, טז] – ״יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה״ [דברים כה, ה], ״לא תלבש שעטנז״ [שם כב, יב] – ״גדילים תעשה לך״ [שם יג], ״שמור את יום השבת״ [שם ה, יא] – ״וביום השבת שני כבשים״ [במדבר כח, ט] (מכילתא יתרו).
10