הגיוני עוזיאל, שער ג; האומה ותגמוליה ט״זHegyonei Uziel, Gate III 16
א׳הנסיון
במצות הנסיון אומר הרמב״ם ז״ל: מה שהוא ידוע לבני אדם מענין הנסיון, כי יביא הבורא פגעים על אדם מבלי עון אשר קדם לו, כדי להרבות שכרו… ועיקר התורה הוא היפך זאת הסברה, והוא מה שאמר: ״אל אמונה ואין עול״ [דברים לב, ד], ואין כל החכמים מאמינים בסברא זאת, שהיא סברת ההמון, כי כבר אמרו: ״אין מיתה בלא חטא, ואין יסורין בלא עון״ (שבת נה, א), וזאת היא הדעת שצריך להאמין בה כל בעל תורה ובעל שכל, לא שייחס לבורא חמס ועול [עד] כדי שיאמין נקיות האדם מן העון ושלמותו, וכי אינו חייב במה שנענש.
במצות הנסיון אומר הרמב״ם ז״ל: מה שהוא ידוע לבני אדם מענין הנסיון, כי יביא הבורא פגעים על אדם מבלי עון אשר קדם לו, כדי להרבות שכרו… ועיקר התורה הוא היפך זאת הסברה, והוא מה שאמר: ״אל אמונה ואין עול״ [דברים לב, ד], ואין כל החכמים מאמינים בסברא זאת, שהיא סברת ההמון, כי כבר אמרו: ״אין מיתה בלא חטא, ואין יסורין בלא עון״ (שבת נה, א), וזאת היא הדעת שצריך להאמין בה כל בעל תורה ובעל שכל, לא שייחס לבורא חמס ועול [עד] כדי שיאמין נקיות האדם מן העון ושלמותו, וכי אינו חייב במה שנענש.
1
ב׳וזה הענין הוא שבוש גדול, ובלבד עקידת יצחק שלא ידעה כי אם האל והם שניהם, ונאמו־ בו: ״עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך״ [בראשית כב, יב].
2
ג׳דע כי כל נסיון אשר בתורה, אין עניניו אלא ללמד לבני אדם הראוי להם לעשות או להאמין בו, והיה ענין הנסיון לעשות פעל, ואין הכוונה עצם הפעל ההוא, אבל הכוונה שיהיה למשל שילמדו ממנו וילכו על דרכו, כמו שנאמר: ״לדעת הישכם אוהבים״ [דברים יג, ד], ואין פירושו שידע האל… וזהו כמו שאמרו: ״לדעת כי אני ה׳ מקדשכם״ [שמות לא, יג], אשר פרושו שידעו האומות זה, וכן אמר: כשיקום מתנבא וירצה להשיא האמת, דעו: כי זה הדבר רצה בו האל, כדי להודיע האומות ערך יתרון תורתו, וידיעתכם אותו על דרך האמת, וכי אינכם נפתים בפתוי מפתה ולא תשחת אמונתכם באל, ויהיה סומך על זה כל מבקש האמת. ויבקש מן האמונות מה שיתקיים בו זה הקיום אשר אין לשית לב עמו למפתה במעשה נס…
3
ד׳אך במה שאמר במן פעם שלישית: ״המאכילך מן במדבר וגו׳ ולמען נסותך להיטיבך באחריתך״ [דברים ח, טז], זה יביא ספק, כי הבורא מיגע לאדם כדי להרבות שכרו, ולא כן הדבר, אבל פירוש זה הדבר אחד משני ענינים, האחד: הענין הנכפל במן בענין הראשון, ולדעת העמים ולהשמיע בעולם כי כל מי שהתיחד בעבודתו יוזמן מחיתו, מצד שאינו יודע, ועל זה הענין נאמר במן בתחלת רדתו: ״למען אנסנו הילך בתורתי״ [שמות טז, ד], רוצה לומר: לידע כל יודע ולנסות היש תועלת בעבודת האל, ואם יש בה ספוק צרך אם לא, או יהיה ענין לנסותך להרגילך, כמו: ״לא נסתה כף רגלה״ (דברים כח, נו), כאלו הוא אמר: כי הבורא יתברך הקדים להרגילכם ביגיעה במדברות להרבות טובתכם כשתגיעו לארץ.
4
ה׳כן במעמד הר סיני אמר להם: ״אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים״ [שמות כ, טז], כי זה המעמד הגדול אשר ראיתם – היה כדי שתשיגו האמת עין בעין, כי כשינסה ה׳ אלקיכם אתכם בנביא השקר, הרוצה לבטל מה ששמעתם באזניכם, כדי להודיע ערך אמונתכם – לא תמעד אשוריכם לעולם מדרך האמת (מורה נבוכים, חלק ג׳, פרק כ״ד [ע״פ תרגום: רבי יהודה אלחריזי]).
5
ו׳העתקתי דברי הרמב״ם כמעט בשלמותם, לפי שכל דבריו הם דברי נגידים ״נכוחים למבין, וישרים למוצאי דעת״ [משלי ח, ט].
6
ז׳אולם דבריו צריכין פירוש, דלכאורה הם מופרכין מסוגין דגמרא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו – יפשפש במעשיו וכו׳, תלה ולא מצא – יתלה ביסורין של אהבה וכו׳, שנאמר: ״כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח״ וגו׳ [משלי ג, יב]. רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין: תורה, ארץ ישראל ועולם הבא. תורה מנין? שנאמר: ״אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו״ [תהלים צד, יב]. ארץ ישראל – דכתיב: ״כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלקיך מייסרך״, וכתיב: ״כי ה׳ אלקיך מביאך אל ארץ טובה״ [דברים ח, ה-ז], עולם הבא מנין? דכתיב: ״כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר״ [משלי ו, כג] (ברכות ה, א).
7
ח׳הרי שיש יסורין של אהבה שאינם בעונש של חטא שקדם, ואין זה עול, אלא זו היא מדת ה׳ הטוב, להכשיר את האדם לקבלת הטובה המעולה, כמו שכתב הרמב״ם עצמו בפירוש הכתוב: ״למען נסותך להטיבך באחריתך״ [דברים ח, טז]: וידוע כי לולי יגיעתם ועמלם במדבר – לא היו כובשים הארצות ולא נלחמים, כי התענוג יסיר הגבורה והאמצה, כאשר רוע המחיה ורוב היגיעה, יחייב הגבורה, והיא הטובה אשר באה להם (מו״נ שם).
8
ט׳וזהו מאמרו של רשב״י: שלש מתנות וכו׳ וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, כלומר: דברים נעלים אלה שהם מיוחדים לישראל, אינן נקנין אלא על ידי יסורין, שהם מכשירים את היחיד ואת האומה, לזכות בהן זכיה מיוחדת שאין שום אדם אחר זוכה להם.
9
י׳מכאן תימה על דברי הרמב״ם שכתב: ואין בתורה פשט שיספיק לנו זה הענין וכו׳, ועיקר התורה הוא היפך הסברא זאת. והלא כן מצאנו בתורה – יסורין בלא עון קדום.
10
י״אהרמב״ם הסתמך על דברי רז״ל: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון (שבת נה, א). אבל סברא זאת אינה מוסכמת, שהרי בסוגיין דגמרא איתותב רב אמי, ומאמרם ז״ל: מי חשיד קב״ה דעביד דינא בלא דינא (ברכות ה, ב), מתפרש שהוא רק ביסורין של הפסד ממון, ומדין משפט צדק שלא יהנו מעשיו של הפוגע בממון חברו. ובאמת התוס׳ כתבו: ״הרבה צדיקים יש שלוקין בגופם וממונם, אלא הם היו יודעים שלא היה נותן שבישא לאריסיה, והיו רוצים לרמוז לו שלא יעשה עוד״ (שם תד״ה דינא).
11
י״בלתרץ דברי הרמב״ם נראה לי לומר: מדת היסורין נחלקת לשני סוגים: יסורין של עונשין שבאים אחרי העון, והם נמדדים לפי מסיבות החטא ולפי זהות החוטא, וכמאמרם ז״ל: ״וסביביו נשערה מאד״ [תהלים נ, ג] – מלמד שהקב״ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, רבי חנינא אמר מהכא: ״אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו״ [שם פט, ח] (ב״ק נ, א).
12
י״גאלה הם יסורין של עונשין שעליהם אמרו: אין יסורין בלא עון, וקוב״ה לא עביד דינא בלא דינא.
13
י״דהסוג השני הן יסורין של אהבה, שהם באים למניעת העון, ומכל מקום אינם באים אלא כשיש נטיה טבעית לעון, וכדי לדכא נטיה זאת באים יסורין מוקדמין, לזה מכוונים דברי רבי שמעון בן לקיש: נאמר ברית במלח, ונאמר ברית ביסורין, מה ברית האמורים במלח – ממרקת כל הקרבן, אף ברית האמורה ביסורין – ממרקין גופו של אדם (ראה ברכות ה, א). ומרוק אינו רפואה ממום, או חולי גופני, אלא צרוף וזכוך, גוף בריא ושלם מאותם הסיגים הטבעיים הכרוכים בו מעת הולדו ומתהלכים עמו כל ימי חייו. אלה הם יסורין של אהבה שעליהם נאמר: ״וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלקיך מיסרך״ [דברים ח, ה], כי מוסר אב לבנו אינו רק תוכחת עון, כי זה הוא מוסר כל אדם לחברו, ומוסר בית דין לכל אדם חוטא, אבל מוסר אב הוא למניעת עון ולמרוק הנפש, וכן הוא אומר: ״חושך שבטו – שונא בנו, ואוהבו – שחדו מוסר״ [משלי יג, כד]. כלומר: מקדים המוסר לעון. מוסר כזה, בין שנאמר בדברים, או אפילו ביסורין וענויין, הם יסורים של אהבה המיוחדים לישראל ולמלכו, כאמור: ״אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן, אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם וחסדי לא יסור ממנו״ (שמואל ב, ז, יד-טו).
14
ט״ונשוב לעניננו על דבר הנסיון. מדברי הרמב״ם מתברר כי גדר הנסיון הוא: לעשות פעל שאין הכוונה לעצם הפעולה, אבל הכוונה שיהיה למשל שילמדו ממנו וילכו בדרכיו, כלומר: ללמד לבני אדם הראוי להם לעשות או להאמין בו, וכמו שנאמר: ״וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלקיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך, התשמור מצותיו אם לא״ (דברים ח, ב). וכן נאמר בנביא השקר: ״כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום, ונתן אליך אות או מופת, ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר: נלכה אחרי אלקים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם, לא תשמע אל דברי הנביא ההוא, או אל חולם החלום ההוא, כי מנסה ה׳ אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה׳ אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם״ (שם יג, ב-ד).
15
ט״זפירוש שניהם הוא ״לדעת״, כלומר: להודיע או ללמד דעת את כל העמים ולהשמיע בעולם, כי כל מי שהתיחד לעבודת ה׳ ימצא את מחיתו מצד שאינו יודע.
16
י״זלזה מכוון גם מאמר הכתוב בפרשת המן: ״הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא״ (שמות טז, ד), פירושו: לדעת כל יודע ולנסות היש תועלת בעבודת האל, ואם יש בה ספוק צורך. וזהו סוג ראשון של נסיון.
17
י״חהסוג השני הוא: להרגיל את המנוסה בנסיון כדי להכשירו לתעודתו, זה הוא מה שנאמר: ״המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך, למען ענותך ולמען נסותך להיטבך באחריתך״ (דברים ח, טז). ומענין זה הוא הנאמר במעמד הר סיני: ״כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים״ (שמות כ, טז), כי זה המעמד הגדול אשר ראיתם, היה כדי שתשיגו האמת ״עין בעין״, כי כשינסה ה׳ אלקיכם אתכם בנביא השקר וגו׳ לא תמעד אשוריכם לעולם מדרך האמת.
18
י״טתמצית דבריו היא: הנסיון הוא מכוון לשני דברים שהם אחד: א. לחסן את המנוסה ולהכשירו לתעודתו, ולחזק האמונה בנעלם ממנו. ב. לעשות את האיש או העם המנוסה איש המופת מוחזק בנסיון על מה שצריכים ויכולים לעשות, ומה שצריכים ומחוייבים להאמין.
19
כ׳יקרים וחביבים עלינו דברי מורנו ומאורנו הרמב״ם ז״ל, ובכל זאת אין אנו פטורים מחקור דבריו כדי להבינם על בוריים ואמיתותם.
20
כ״אוהנה דבריו הם נכונים ביסודם, אבל לעניות דעתי אינם הולמים בפירוש הכתובים, כי מאמר הכתוב הנאמר בהתחלת פרשת המן: ״למען אנסנו הילך בתורתי אם לא״ – אינו יכול להתפרש: ״כדי להודיע ערך אמונתכם״, אלא פירושו הפשוט של המקרא הוא: לנסות את המנוסה עצמו ולגדלו, כמו שנאמר: ״השמע עם קול אלקים וגו׳, כאשר שמעת אתה ויחי״ (דברים ד, לג). וכן אמרו ישראל: ״הן הראנו ה׳ אלהינו את כבודו ואת גדלו, ואת קולו שמענו מתוך האש וגו׳, כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי״ (שם ה, כ כב). וזה מוכיח נכונות פירושו של רבי יוסי הגלילי: יגדלו כנס זה של ספינה (ילקוט שמעוני, בראשית כב סי׳ צ״ו).
21
כ״בוסוף הכתוב מוכיח זאת, שנאמר: ״ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו״ [שמות כ, טז]. כי יראת ה׳ אינה מצויה אלא באלה הקרובים אל ה׳ בידיעתם אותו מקרוב. בנגוד לאלה הפילוסופים האומרים: כי ה׳ אינו יודע אותך ואת מעשיך לרוב גדולתו ורוממותו, ולעומת זאת שפלות האדם וקטנותו (הכוזרי מאמר א׳).
22
כ״גוכן נאמר בנביא על קטני העם וחוטאיו: ״הוי המעמיקים מה׳ לסתר עצה והיה במחשך מעשיהם ויאמרו: מי רואנו ומי יודענו״ וכו׳ (ישעיה כט, טו). ומעמד הר סיני בכל הדרו, הופעת ה׳ בכבודו ומוראו והשמעת קולו בכל עזו וגדולתו, הוא הרים את עם ישראל למדרגה רמה זאת שהביאה אחריה יראת ה׳ על פניהם לבלתי יחטאו. וכן דרשו רז״ל ואמרו: כי לבעבור נסות אתכם – בשביל לגדל אתכם בין האומות – כנס זה של ספינה, ובעבור תהיה יראתו על פניכם – סימן טוב באדם שהוא ביישן, לבלתי תחטאו – מגיד שבושה מביאה לידי יראת חטא (מכילתא יתרו).
23
כ״דוהבושה אינה מצויה אלא באנשים, שהם מכירים גדולת נשמתם וקרבתם אל האלקים, הרואה את גלוים ומצפונם, וכמ״ש הרמב״ם ז״ל: ועל כן מי שיבחר השלמות האנושי ושיהיה איש האלקים באמת, צריך שיתעורר וידע כי זה המתחבר אליו וידבק בו תמיד הוא יותר נכבד וכו׳ – הוא השכל הנאצל עלינו אשר הוא מחבר בינינו ובין הבורא יתעלה, וכאשר השגנו אותו באור השכל אשר אצל עלינו, כמו שאמר: ״באורך נראה אור״ [תהלים לו, י], כן בזה האור עצמו ישקיף הוא עלינו, ובגללו הוא עמנו תמיד רואה ומשגיח, כמו שאמר: ״אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה׳״ [ירמיה כג, כד] (מורה נבוכים חלק ג׳ פרק נ״ב).
24
כ״ההכרה נאמנה זאת היא מקובלת בידינו מהר סיני, שעליו נאמר: ״כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים״, שפירושו: לגדל אתכם בין האומות כנס של הספינה, כלומר: רוממות של מעלה וכבוד נשמתו.
25
כ״ומאמר הכתוב: ״למען אנסנו הילך בתורתי אם לא״, אינו מקבל פירושו של הרמב״ם: לדעת כל מי שהתיחד לעבודתו וזמן מחיתו מצד מי שאינו יודע וכו׳, רוצה לומר: לדעת כל יודע ולנסות היש תועלת בעבודת האל, ואם יש בה ספוק צורך אם לא. כי הכתוב אומר: ״הילך בתורתי אם לא״, ופירושו הפשוט של מקרא זה: לנסות את האיש או העם על דרכו לעתיד אם ילך בתורת ה׳ או לא, ולפי שפשוטו של מקרא זה מתנגד אל יסוד האמונה של ידיעת ה׳ את העתיד; צריך לפרשו: ללמד דעת שמתוך הפעולות יודעו הכחות הטמונים שהם יעמדו כצור איתן נגד כל גלים סוערים והסתות נבואיות, והוא ילך בתורתו על אפיו של העם הזה אם ילך בתורת ה׳ אם לא.
26
כ״זדבר זה מוכח מענינו של מקרא: ״הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו״ [שמות טז, ד], כלומר: לא ככל מצרכי המזונות שאדם אוגר אותם בעונתם לכל השנה והוא בטוח במזונותיו, אבל מזון השמימי זה הוא דבר מסופק שכל איש מצפה אליו יום יום, ואף זה הוא נתן לו במדה מספקת רק לאותו יום, ובכל זאת הוא עומד באמונתו האיתנה בהכירו את יסוד האמונה בפנימיות נשמתו.
27
כ״חעובדה זאת היא מוכיחה ומבררת שעם זה לא הסתגל למזונות מצומצמים אלה, אלא באמונתו בה׳ אלקיו שהוא נותן לחם חקם לכל המאמינים בו בעתו ובמדת ספוקו, כאמור: ״עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו״ [תהלים קמה, טו], ומתוך כך יתברר כי עם מנוסה זה ילך בתורת ה׳, ויוסר הספק מכל אלה הספקנים ומחוסרי אמונה, הרואים בלחם מצומצם זה דבר שאין אדם יכול לסובלו ולהשתעבד לו, ולפיכך לא יוכל ללכת בתורת ה׳ ומצותיו הרבות, וכן משבח הכתוב את ישראל על נסיונו זה ואומר: ״זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה״ [ירמיה ב, ב], ולפיכך: ״קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתו״ וגו׳ [שם ג], וכן מתפרש מאמר הכתוב: ״וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלקיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענותך לנסותך, לדעת…התשמור מצותו אם לא״ [דברים ח, ב]. כלומר: להודיע לכל הספקנים שהיו מסתפקים אם ישראל ישמור מצותיו אם לא, כולם יוכחו לדעת בלי ספק שכל העם המנוסה זה ישמור מצותיו.
28
כ״טוכן מתפרש מקרא שכתוב: ״כי מנסה ה׳ אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה׳ אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם״ [שם יג, ד] כלומר: להוציא מדעת האומרים שאינכם אוהבים את ה׳ אלא ״בפיכם״ ולא ״בלבבכם ונפשכם״, כאומרו: ״בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה״ (ישעיה כט, יג).
29
ל׳עובדה זאת, של התנגדות לדברי נביא השקר ואיומיו בסכנות עצומות מידי האלקים, היא נסיון מובהק שעושה אתכם מנוסים מופתיים, כי הנכם אוהבים את ה׳ אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשיכם, ר״ל בהקרבת לב ונפש כמצווה עלינו מפי הגבורה: ״ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך״ (דברים ו, ה). בכל לבבך – בשני יצריך: ביצר טוב וביצר רע, דבר אחר: בכל לבבך – שלא יהיה לבך חלוק על המקום, ובכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך (ספרי דברים ו, ברכות טו, ב).
30