הגיוני עוזיאל, שער ג; האומה ותגמוליה כ״גHegyonei Uziel, Gate III 23
א׳כניסתו לארץ
אבל בכניסתו לארץ נטפל לו עשו אחיו ושלש מאות איש עמו לחסום לפניו דרך הכניסה לארץ. ויעקב התכונן למלחמה ודורון, וגם נשא תפלה בפיו ואמר: רבונו של עולם, כתבת בתורתיך: ״ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד״ [ויקרא כב, כח], ואם יבא רשע זה ויאבד את בני ואת אמם כאחת, ספר תורה זה שאתה עתיד ליתן בהר סיני – מי קראנו? בבקשה ממך, הצילני מידו שלא יבא והכני אם על בנים.
אבל בכניסתו לארץ נטפל לו עשו אחיו ושלש מאות איש עמו לחסום לפניו דרך הכניסה לארץ. ויעקב התכונן למלחמה ודורון, וגם נשא תפלה בפיו ואמר: רבונו של עולם, כתבת בתורתיך: ״ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד״ [ויקרא כב, כח], ואם יבא רשע זה ויאבד את בני ואת אמם כאחת, ספר תורה זה שאתה עתיד ליתן בהר סיני – מי קראנו? בבקשה ממך, הצילני מידו שלא יבא והכני אם על בנים.
1
ב׳באותה שעה ראה יעקב צרות הגלויות העתידות לבוא על ישראל בניו, ונשא עיניו למרום ובכה, וישמע הקב״ה תפלתו, והבטחתו שהוא מושיעו, שנאמר: ״יענך ה׳ ביום צרה, ישגבך שם אלקי יעקב״ [תהלים כ, ב] (ילקוט שמעוני בראשית ק״ל ל״ב).
2
ג׳אחרי כל נפתולים ולבטים אלה עמד לו כשטן בדרכו הוא המלאך שרו של עשיו שנאבק עמו כל הלילה עד עלות השחר.
3
ד׳מאבק זה סתום ולא פורש מה היתה סיבת המאבק ומה היתה צורתו, אבל הדברים מובנים מענינם, אחרי שתי המלחמות עם המעצור בגולה לבלי תת לו לצאת ממנה, אלא להיות להם עבד לעולם, משועבדים בגופם וברכושם אשר רכשו להם בעבודה נאמנה ובצדק ומישרים. כח החוסם את דרך הכניסה לארץ בחיל מזויין אורב בדרך בחומות אש ודם, בא הלוחם השלישי בדמות מלאך שמצא לו כושר למאבקו, והיא השעה של: ״ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר״ [בראשית לב, כה].
4
ה׳מאבק זה היה כפול לשתי מגמות: א. להשמיד את יעקב, כדי שישארו בניו כעדר נפוץ בלי רועה שיצא ויבא לפניהם, בהדרכה טובה וישרה, היא דרך ה׳ המצווה מאביה הראשון של האומה והולך לפניהם בשעת צרה או בשעת מלחמה להוציאם למלחמה ולהשיבם בשלום. ב. להסיר את בניו של יעקב מדרך התורה והמצוה בגזירות של שמד, או בויכוחי הבל והסתות ופתויים: ״שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך״ [שיר השירים ז, א], אומות העולם אומרים לה: הדבקו לנו ובאו אצלנו ואנו עושים אתכם דוכסין, שלטונים והגמונים, וישראל אומרים להם: ״מה תחזו בשולמית״, מה נחלה אתם נותנין לנו, שמא ״כמחולת המחנים״? שמא אתם נותנים לנו מה שנתן לנו הקב״ה במדבר (ילקוט שמעוני שיר השירים ז׳ רמז תתקצ״ב).
5
ו׳מאבק כפול זה הוא נראה בכל דפי ההיסטוריא הישראלית, וביותר בימינו אלה בדמות מלחמת לבן, מצד אחד העוצרים אותנו לצאת מארצות גלותנו, בדמותו של עשו וחייליו, מצד שני, שחוסמים לפנינו בחומות אש את כגיסתנו אל ארץ נחלת ה׳ שהיא חלקינו בארץ החיים.
6
ז׳ועל כולם בדמות מלאך שרו של עשיו שהתאבק אתנו בכל הלילה בשני טכסיסי מלחמה: גזירות ושמדות, הסתות ופתויים, בתור תנאי לשיבת בנים לגבולם.
7
ח׳ואמנם מצד אחד הצליחו: ״ויזרח לו השמש… והוא צולע על ירכו״ [בראשית לב, לב], וכן שכלו מאתנו אלפי רבבות ישראל, אולם לעומת זאת עמדו כשבויים בידי ישראל – ״ויאמר שלחני כי עלה השחר, ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני״ [שם, כז], ומה היא ברכתם? – ״ישראל (יהיה שמך) כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל״ [שם כט].
8
ט׳ברכה זאת חזרה ונאמרה מפי ה׳ אלקי ישראל, בהוספת ברכה מיוחדת על רובו הכמותי, גדולתו המלכותית של עם ישראל, ונחלתו את ארץ נחלת ה׳: ״לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, ויקרא את שמו ישראל. ויאמר לו אלקים: אני אל שדי פרה ורבה… ומלכים מחלציך יצאו, ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ [שם לה, י-יב].
9
י׳ברכה נפלאה זאת, שזכה בה יעקב להקרא בשם ״ישראל״ – היא אשר נתנה עדינות הרוח וזכות הנפש, וגדולה נשמתית רוחנית בעם ישראל שהיא מתבטאת בברכה המיוחדת לו: ״אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו וחיי עולם נטע בתוכנו״, והיא אשר הרימה אותו בעיני עצמו ובעיני אחרים בבחינת: ״ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה״ [אסתר ג, ב], יתרגזו ויתגעשו כל העמים על גאוה לאומית זאת שהיא בעיניהם יהירות שוא, ילגלגו כל הנחשלים בנו שאבדו בידיהם, והסירו מנפשותם, הכרה לאומית זאת, ושלומי אמוני ישראל יוסיפו ויאמרו: אתה בחרתנו מכל העמים, ורוממתנו מכל הלשונות, וקדשתנו במצותיך, מתוך הכרתם העמוקה בזכות נשמתם וגבורת רוחם, את נחלת אבותם שהיא דבקה בעצם נשמתם ואת שמם הנהדר ישראל, כי שרית ותשורי עם אלקים ועם אנשים בארץ נחלת אבות – היא ארץ ישראל.
10