הגיוני עוזיאל, שער ג; האומה ותגמוליה ל״טHegyonei Uziel, Gate III 39
א׳עולם הנשמות
עולם הבא זה לא פורש כל צרכו, ולכן רבו פירושיו. הרמב״ם כתב: הוי יודע כי בעלי התורה נחלקו דעותיהם בטובה שתגיע לאדם בעשיית המצות וכו׳ ולא תמצא בו דבר מוחלט אלא בשבוש גדול.
עולם הבא זה לא פורש כל צרכו, ולכן רבו פירושיו. הרמב״ם כתב: הוי יודע כי בעלי התורה נחלקו דעותיהם בטובה שתגיע לאדם בעשיית המצות וכו׳ ולא תמצא בו דבר מוחלט אלא בשבוש גדול.
1
ב׳כת ראשונה סוברת כי הטובה היא גן עדן. כת שניה תסבור ותחשוב שהטובה המיוחלת היא ימות המשיח, מהרה יגלה, וכי באותו הזמן יהיו בני אדם כלם מלאכים חיים וקיימים לעד. ואותו המשיח יחיה לעד בעזר ה׳ יתברך, וכי באותם הימים תוציא הארץ בגדים ארוגים ולחם אפוי ודברים רבים כאלה שהן מן הנמנעות. כת שלישית תחשוב כי הטובה שנקוה – תחיית המתים, והוא שיחיה אדם אחרי מותו ויאכל וישתה ולא ימות עוד. כת רביעית תחשוב כי הכונה שתגיע לנו בעשיית המצות היא: מנוחת הגוף והשגת התאוות העולמיות בעולם הזה. והיות המלך מישראל, והיותנו שולטים על מה שהצר לנו. כת חמישית והם הרבה, מחברים הענינים האלה כולם ואומרים: כי התוחלת היא שיבא המשיח, ויחיה המתים, ויכנסו לגן עדן, ויאכלו וישתו שם ויהיו בריאים כל ימות עולם.
2
ג׳והרמב״ם עצמו מפרש ואומר – עולם הבא הוא העולם הרוחני שנפשותנו משכילות שם מידיעת הבורא יתברך, כמו שמשכילות הגופים העליונים או יותר, ואותו תענוג לא יחלק לחלקים ולא יסופר, ולא ימצא משל למשול בו אותו התענוג, אלא כמו שאומר הנביא ע״ה כשנפלאו בעיניו גדולות הטוב ההוא ומעלתו, אמר: ״מה רב טובך אשר צפנת ליראיך״ [תהלים לא, כ], וכן אמרו: העולם הבא אין בו לא אכילה וכו׳, וזהו טוב גדול אשר אין טוב להקיש לו, ואין תענוג שידמה לו, כי איך ידמה התמיד אשר אין לו קץ וסוף באדם הנפסק. וזהו ״למען ייטב לך והארכת ימים״ [דברים כב, ז] – לעולם שכולו ארוך (רמב״ם בהקדמה לפרק חלק, סנהדרין פרק י׳).
3
ד׳כללם של דברים הוא: עולם הבא שנאמר בדברי רז״ל במשנתם: ״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא״, וכן בכמה מקומות בהלכה ואגדה ובמדרשים, הכוונה היא לעולם שאחרי המות, או כמו שנקרא בפי מארי דרזין – עולם הנשמות. דבר זה אמרו בהלכותיו: הטובה הצפונה לצדיקים – היא חיי העולם הבא, והיא: החיים שאין מות עמהן, והטובה שאין עמה רעה, הוא שכתוב בתורה: ״למען ייטב לך והארכת ימים״, מפי השמועה למדו: למען ייטב לך – לעולם שכולו טוב, והארכת ימים – לעולם שכולו ארוך, וזהו העולם הבא (ה׳ תשובה פרק ח׳ ה״א).
4
ה׳העולם הבא אין בו גוף וגויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת. כך אמרו חכמים הראשונים: עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה (שם ה״ב).
5
ו׳הראב״ד השיג וכתב: דברי האיש הזה בעיני קרובים למי שאומר: אין תחיית המתים לגופות אלא לנפשות בלבד. לא היה דעת חז״ל על זה, שהרי אמרו: עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהם וכו׳.
6
ז׳וב״מגדל עז״ האריך לפרש דברי הרמב״ם כהלכתם, וגם אני אוסיף ואומר: דברי הרמב״ם פה מכוונים להודיע מהות עולם הבא, שהוא עולם הנשמות שאחר המות, והוא הנפש כשהיא נפרדת מהגוף, אבל תחיית המתים אינו נקרא בשם עולם הבא אלא לעתיד לבא, וכמו שנבאר לקמן.
7
ח׳תדע שהרי הרמב״ם קבע אמונת תחיית המתים בעיקר י״ג משלש עשרה עיקרי האמונה, וכתב: ותחיית המתים הוא יסוד מיסודי משה רבינו עליו השלום, ואין דת ולא דבקות בדת יהודית למי שלא יאמין זה, אבל הוא לצדיקים בלבד, ואיך יחיו הרשעים והם מתים אפילו בחייהם, ודע כי האדם יש לו למות בהכרח ויתפרד וישוב למה שהורכב ממנו. ולפיכך זה החכם המוחזק בידיעת האמת, עיין בתכלית האחרון והניח מה שזולתו, ואמר: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא (רמב״ם הקדמה לפרק חלק).
8
ט׳מכאן למדנו שהרמב״ם ז״ל כווין בהלכות אלה להגדיר מושג עולם הבא שבדברי רז״ל, שהוא מכוון לעולם הנשמות, שהוא אחרי המות, והוא תכלית הטובה שאין דומה לה, ואין הפה יכול לדבר ואף לא המחשבה יכולה לתאר את ענוגו וזיוו, ואולם יש עוד תגמולים שהם ימות המשיח ותחיית המתים.
9
י׳הרמב״ם ז״ל הוסיף וכתב:כל נפש האמורה בענין זה אינה הנשמה הצריכה לגוף, אלא צורת הנפש, שהיא הדעה שהשיגה מהבורא כפי כחה, והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים. וכמה שמות נקראו לה דרך משל, הר ה׳… וחכמים קראו לה דרך משל לטובה זו המזומנת לצדיקים: סעודה, וקורין לה בכל מקום – עולם הבא (הלכות תשובה פ״ח הלכות ג־ד).
10
י״אוגם בזה השיג הראב״ד וכתב: ואם זו היא הסעודה – אין כאן כוס של ברכה. הכסף משנה מתרץ דברי הרמב״ם אלה שהם נובעים ממה שאמרו: והכל מתוקן לסעודה – והיינו העולם הבא אחר המות, ומ״ש סעודה שעושה הקב״ה לצדיקים נוטל כוס של ברכה וכו׳ – הוא לעולם התחיה.
11
י״בועוד כתב: וצריך ישוב לדעת הראב״ד דעולם הבא היינו עולם שאחר התחיה, היאך יתישב מימרא דרב: העולם הבא אין בו לא אכילה וכו׳, ובאמת דברי הראב״ד קשים להולמם, דכפירוש הסעודה – כן הוא פירוש הכוס של ברכה, ותיתי ליה לרבינו הרמב״ם שהאיר עינינו בדבריו אלה, שבהם הבדיל עולם של תורת ישראל שאין בו לא אכילה וכו׳, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, מעולם הבא של דתות אחרות שהוא מגושם בהנאות גופיות, שהאדם קץ בהם בחייו, וכל שכן שאינו מתאוה להם.
12
י״גוכן נתן רבי יהודה הלוי בפיו של הכוזרי לעג שנון נגד היעודים הגופיים של שאר הדתות ואמר: ולא ראיתי אחד מן המאמינים ביעודים ההם שהוא מתאוה למהירותם, אבל אם היה ביכלתו לאחרם אלף שנים וישאר במסורת החיים ובעול העולם ועצבונו – היה בוחר בזה (הכוזרי מאמר א, ק״ו).
13
י״דנגד אמונה משובשת זאת שקצת החברים טעו אחריה – בא הרמב״ם ובאר, וחזר ובאר, מהותו של עולם הבא לפי תורת ישראל, שהוא כמאמר הכתוב: ״מה רב טובך אשר צפנת ליראיך״ וכו׳ [תהלים לא, כ], אמרו חכמים [ברכות לד, ב]: כל הנביאים כולן לא התנבאו אלא לימות המשיח, אבל העולם הבא – עין לא ראתה אלקים זולתך.
14
ט״ולהשלים ביאור מושג ״עולם הבא״ סיים הרמב״ם וכתב: זה שקראו חכמים ״עולם הבא״ לא מפני שאינו מצוי עתה, וזה העולם אובד, ואחר כך יבא אותו העולם, אין הדבר כן, אלא הרי הוא מצוי ועומד, שנאמר: ״אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם״ [תהלים לא, כ], ולא קראוהו חכמים עולם הבא, אלא מפני שאותן החיים באים לו לאדם אחר חיי העולם הזה, שאנו קיימים בו בגוף ונפש, וזה הנמצא לכל אדם בראשונה (רמב״ם הלכות תשובה פ״ח ה״ח).
15
ט״זצא ולמד דקדוק לשונו הזהב של הרמב״ם באומרו ״בראשונה״, לומר לך שיש גמול מאוחר ממנו שהוא בכלל עולם הבא, והוא תחית המתים, שאינו אלא לצדיקים שזכו בעולם הבא הראשון, שהוא עולם הנשמות.
16
י״זבדעה זו של הרמב״ם קדמו רס״ג ואמר: צריך שאבאר איך יהיה הנפש בעת הפרדה מן הגוף, – ואשיב במה שקדמתי זכרו שהיא תהיה שמורה אל עת הגמול, כאשר אמר: ״ונוצר נפשך הוא ידע״ [משלי כד, יב], ויהיה הזך ממנה מקום שמירתו למעלה, והעכור למטה. וכמו שאמרו רז״ל: נשמתן של צדיקים גנוזה תחת כסא הכבוד.
17
י״חובתחלת זמן הפרוד תעמוד הנפש זמן בלי מנוחה עד שיכלה הגוף, וענין זה עד שיתפרדו חלקיו, ויקשה עליה בזמן ההוא מה שתדעהו ממה שיעבור על הגוף מן התולעת והרמה והדומה להם, כאשר יקשה לאדם כאשר הוא רואה ביתו אשר היה שוכן בו חרב ועולה בו שמיר ושית, והקושי הזה יש שהיה לנפש מעט ורב, וכזה אמרו רז״ל: קשה רמה למת כמחט לבשר החי, וסומכין זה אל מאמר הכתוב: ״אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל״ [איוב יד, כב], וזה שקוראים אותו: דין הקבר, או: חבוט הקבר, ואחר כן אומר: שזמן עמידתם נפרדים יהיה עד שיתקבצו שאר הנפשות אשר חייבה חכמת הבורא בריאתם, והוא אחרית עמידת העולם, וכאשר ישלם מספרם ויתקבצו תחוברנה הנפשות עם גופיהם. – ואז יביא אותה מן השמים, ויביא הגוף מן הארץ ויגמלם, כמו שאמר: ״יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו״ [תהלים נ, ד].
18