הגיוני עוזיאל, שער ג; האומה ותגמוליה מ׳Hegyonei Uziel, Gate III 40
א׳חבוט הקבר
רס״ג מבאר בפרק זה את דין הקבר או חבוט הקבר, שהוא צערו של האדם סמוך להפרדו מהנפש, בראותו את גופו שהיה משכן נשמתו וכלי פעולתה בחיים במצבו ההרוס והירוד מאד, כשהוא טמון בעפר קברו והולך ומתפורר, והולך וכלה (האמונות והדעות מאמר ו פרק ז).
רס״ג מבאר בפרק זה את דין הקבר או חבוט הקבר, שהוא צערו של האדם סמוך להפרדו מהנפש, בראותו את גופו שהיה משכן נשמתו וכלי פעולתה בחיים במצבו ההרוס והירוד מאד, כשהוא טמון בעפר קברו והולך ומתפורר, והולך וכלה (האמונות והדעות מאמר ו פרק ז).
1
ב׳דברי רס״ג אלה יש להם יסוד ומקור נאמן בדברי רז״ל, שכן אמרו: אמר רב חסדא: נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה, שנאמר: ״ונפשו עליו תאבל״ [איוב יד, כב] וכתיב: ״ויעש לאביו אבל שבעת ימים״ [בראשית נ, י] (שבת קנב, א].
2
ג׳וכן אמרו במדרשים: אמר רב כהנא: אחר שלשה ימים הבשר נסרח ופניו משתנות ונפשו מתאבלת עליו, שנאמר: ״אך בשרו עליו יכאב״ [איוב שם] (תנחומא מקץ ד).
3
ד׳ורבותינו מרי דרזין קדישין אמרו: כל שבעת הימים נפשו של אדם פוקדת לגופו ומתאבלת עליו וכו׳, כך נשמתא ההיא דאיתחזיא לקבלת ענשה אזלא לבר בעלמא ומפקדת לה לאתרא תריסר ירחי בבתי קבר ובעלמא (זוה״ק מדרש הנעלם בראשית קכ״ג), כל שבעה יומין נשמתא אזלא מביתיה לקבריה, ומקבריה לביתיה, ואתאבלת עלוי דגופא, דכתיב: ״אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל״, אזלא ויתבא בביתיה, חמי לכלהו עציבין ומתאבלא (שם רי״ט).
4
ה׳דבר זה נקבע בהלכה, וכן פסק הרמב״ם: מת שאין לו אבלים להתנחם, באים עשרה בני אדם ויושבין במקומו כל שבעת ימי האבלות. הראב״ד ז״ל השיג וכתב: זה אין לו שורש. אבל מרן הכסף משנה כתב: יש לדברי רבינו שרש וענף כדאיתא בשבת פרק שואל (ה׳ אבל פי״ג ה״ד).
5
ו׳מקורה של הלכה זאת (הוא) נובע מדברי רב חסדא: נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה וכו׳, וסמיך ליה עובדא: ההוא דשכיב בשבבותיה דרב יהודא, לא היו לו מנחמין, כל יומא הוה דבר רב יהודה בי עשרה ויתבי בדוכתיה (שבת קנ״ב, א-ב).
6
ז׳מכאן הננו מוצאים לתרץ אגדות חלוקות אלה שבתלמודין, וכן בזוה״ק נאמר שבעה ימים, ובמדרש רבה אמרו: עד תלתא יומין וכו׳ כיון דהיא חמי דאישתני זיוהון דאפי, אזלא ליה ושבקה ליה, הדא הוא דכתיב: ״אך בשרו עליו יכאב״ וגו׳ (בראשית רבה פרשה ק״ז), וכן הוא בתנחומא, ואלו ואלו הם דברי אלקים חיים, כי אבלות הנפש על הגוף הוא אחרי שלשה ימים, ופקודת הבית שהיה גר בו הוא שבעת ימים.
7
ח׳והנה רס״ג לא קבע זמן חבוט הקבר, אבל מקור דבריו הוא מדברי התלמוד והמדרשים האלה, אבל מרן הגאון מופת הדור מהרי״א הכהן קוק זצ״ל באר את זה ביאור יפה ונעלה, וכן אמר: על ידי מעשים רעים ונטיות עכורות, מתחשכת אורה של הנשמה ומעינה נכבש, והאדם סופג לו את רוחניותו מכלים אחרים, מרשמי חוץ של עולמים, ספרים, נפשות, ומעשים, ורשמי החוץ פועלים עליו בצורה מדולדלת, אז התוכן הפראי של הגוף מתגבר בצורה של שממון ושל הריסה, והאדם הולך בלא כח לפני רודפיו, אבד אז את היסוד, הצנור המשפיע לעצמיותו ממקור החיים המיוחד לו, את הפסוק שלו, את האותיות של שמו שבתורה, ודמיון הבשר הולך ומרעיש, חובט בו בכל שוטי ברזל, והוא קבור באדמת עפרו החמרי וכבול בכבלי זוהמא, ענן השכחה החשוך סובב את כל מלא קומתו ואת שמו לחידוש (אורות הקדש, פרק צה, ד׳ קל״ז).
8
ט׳הנה כי כן מרן הגרי״א זצ״ל מפרש מושג חבוט הקבר, על האדם הקבור בחייו בתוך עפרו החמרי, הוא גופו הפראי שהוא מתגבר עליו, מחשיך אור נשמתו, כובש מעיין מחשבותיו, ומפסיק את הצנור המשפיע לעצמיותו ממקור החיים המיוחד לו, צער זה הוא החובט בו בכל שוטי ברזל גם בחייו.
9
י׳בקו זה שלב מרן הגרי״א הכהן זצוק״ל את חבוט הקבר של האומה וכתב: חיבוט קבר זה עם כל בהלותיו ישנו בכל עת וזמן, בין בפרטיותו של כל אחד ואחד, בין בכללות האומה: ״אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו״ [הושע ח, יב], ותהי להם חזות הכל כדבר הספר החתום, והננו ״כמו חללים שוכבי קבר אשר לא זכרתם עוד והמה מידך נגזרו״ [תהלים פח, ו] (שם).
10
י״אוהנה תבוא הגאולה – גאולת הכלל וגאולת הפרט, הרוח הפנימי יצא ממחבואו, יעמוד על בסיסו העצמי, יזכור ימים מקדם שנות עולמים. – הנני פותח את קברותיכם עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, ונתתי רוחי בכם וחייתם [ע״פ יחזקאל לז, יב־יד]. לשעבר תורה נתתי בכם, לעתיד חיים אני נותן לכם (אורות הקדש ד׳ קל״ח).
11
י״בדבריו נכונים מאד וראוים למי שאמרם, כי כשם שגופו של הפרט הוא מורכב מתאים חלוקים, ואברים רבים מסועפים ומעונפים שכלם מתאחדים לחטיבה אחת, מעצבים את הדמות והצורה הנשמתית, ונותנים לו את מקומו המיוחד בחייו ולאחר מותו בקרב עמו ובני דורו, ובתולדה האנושית בכללה, בעברה מאז בריאת העולם, בעתידה בעולם הנשמות, ובתחייתה הסופית – כן האומה בכללה היא מורכבת מכל אנשיה, ומאוחדת לחטיבה אחת בצורתה ומחשבותיה, תעודתה וגאולתה, ותחיתה לאחרית הימים, והיא נדונית בפני עצמה ועם כל האומות והממלכות.
12
י״גוכן כתב הרמב״ם ז״ל: כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות, מי שזכיותיו יתירות על עונותיו – צדיק. – וכן המדינה. – וכן כל העולם כולו (הלכות תשובה פ״ג ה״א־ב ובלחם משנה).
13
י״דכדין עולם הזה כן הוא דינו בעולם הבא, שתחלתו הוא דין חבוט הקבר, שלפי באורו של מרן הגרי״א ז״ל הוא נוהג גם בחיים, שכל אדם שמשתעבד לגופו – הרי הוא קבור בעפרו וכבול ברוחו, וכך היא גם האומה, שגלותה היא קברה הזמני שיש בה מדת חבוט הקבר, וצרופה עד זמן גאולתה: עד עת גאולתה, שהיא הדרך לתחיתה הנצחית וכן הכתוב אומר: ״והבאתי את השלשית באש וצרפתים כצרף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב, הוא יקרא בשמי ואני אענה אותו, אמרתי עמי הוא והוא יאמר ה׳ אלהי״ (זכריה יג, ט).
14
ט״ווכן אמר שלמה בשיר השירים שלו, שהוא קדש קדשים: ״ששים המה מלכות ושמונים פילגשים, ועלמות אין מספר, אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאמה, ברה היא ליולדתה… מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה איומה כנדגלות״ (שיר השירים ו, ח-י). ״מי זאת הנשקפה כמו שחר״ – זה גאולת המשיח. מה חמה ולבנה אין אורו של זה דומה לאורו של זה, אף לעתיד לבא כל אדם מקבל לפי מעשיו (ילקוט שמעוני, שיר השירים רמז תתקצ״ב).
15
ט״זשני גאוני עולם אלה, אעפ״י שחלוקים במאמריהם, כדרכם של הנביאים שאינם מתנבאים בסגנון אחד – בכל זאת שניהם אמרו דבר אחד: כי חבוט הקבר מתחיל בעולם הזה, ונמשך זמן מסוים לאחרי המות, והוא שלב הראשון לחיי עולם הבא שהוא עולם הנשמות, שבו גנוזות נשמות הצדיקים הזוכות לכך, ומצפות להגמול הסופי והנצחי שהוא עולם התחיה.
16