הגיוני עוזיאל, שער ג; האומה ותגמוליה מ״אHegyonei Uziel, Gate III 41
א׳תחיית המתים
תחיית המתים הוא עולם התחייה שבו נדונין לחיי עולם הצדיקים שזכו לעולם הבא, כאמור: ״ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם״ (דניאל יב, ב). וזו היא לדעתי – דעתו של הרמב״ם ז״ל בענין עולם הבא, שהוא התחלה והכנה לעולם התחיה.
תחיית המתים הוא עולם התחייה שבו נדונין לחיי עולם הצדיקים שזכו לעולם הבא, כאמור: ״ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם״ (דניאל יב, ב). וזו היא לדעתי – דעתו של הרמב״ם ז״ל בענין עולם הבא, שהוא התחלה והכנה לעולם התחיה.
1
ב׳בזה מתורצת השגת ה״לחם משנה״ מדתניא: רבי יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלוי בה, בכיבוד אב ואם כתיב: ״למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך״ וכו׳ [דברים ה, טו] אלא ״למען יאריכון ימיך – בעולם שכולו ארוך, ״ולמען ייטב לך״ – בעולם שכולו טוב (חולין קמ״ב, א).
2
ג׳ורבינו שפירש האי קרא בעולם הבא, אם כן איך אומר רבי יעקב שמכאן נוכל ללמוד דיש תחיית המתים, דילמא תחיית המתים ליכא, והאי קרא לא הוי אלא לעולם הבא, שהוא הבא לאדם אחר המות וכו׳ וצ״ע (לחם משנה הליכות תשובה פ״ח ה״א).
3
ד׳ולפי מה שכתבתי עולם הבא שהוא אחר המות, הוא דרך סלולה לעולם התחיה, וכל הזוכה לעולם הבא זוכה לתחיית המתים, ושפיר אמר רבי יעקב שאין לך כל מצוה ששכרה בצדה שאין בה תחיית המתים הנמשכת מעולם הבא.
4
ה׳הרמב״ן ז״ל הביא דברי הרמב״ם בפ׳ חלק ובהלכותיו בענין עולם הבא, ודבריו ב״אגרת תחית המתים״, ובסוף דבריו אסיק וכתב: והנה נתבררה אמונת הרב ז״ל בפירוש עולם הבא וכונתנו אנו, ובאמת תמצא למקצת חכמי ספרד בחבורי חכמותיהם ובתפלתם שהם מסכימים לדעת ההוא שעולם הבא הוא עולם הנשמות, ור״ש בן גבירול ז״ל אומר בתפילתו: תחת כסא כבודך – מעמד לנפשות חסידיך, ובו נועם בלי תכלית וקצבה, והוא: העולם הבא, וכן יתפלל: ובעת מן העולם הזה תוציאנו, אל העולם הבא בשלום תביאני, אבל לנו שומעים שאמרנו כהלכה והבאנו ראיות מדברי רז״ל.
5
ו׳ושוב מצאתי לגאון רב סעדיה ז״ל בפירוש ספר דניאל, שהוא אומר כדברינו בפירוש העולם הבא, וקבלת ראשונים היא תורתם, אל תשכח.
6
ז׳ואמת אין בינינו מחלוקת רק בשינוי השמות, והכל מודים בתחיית המתים ובקיום הזמן ההוא בכלליו ופרטיו, כמו שפירשתי, זולת דעת רבי משה ז״ל שנותנת קצבה לזמן התחיה, ומחזיר הכל לעולם הנשמות, ואנחנו מקיימים אנשי התחייה לעדי עד מימות תחיית המתים לעולם הבא שכולו ארוך (הרמב״ן שלהי שער הגמול).
7
ח׳ואני הדל כבר כתבתי שרס״ג והרמב״ם אינם חולקים לא בעצם הדברים ואף לא בשנוי השמות ושניהם הם בדעה אחת שעולם הבא – הוא כולל שני העולמות: עולם הנשמות שהוא הכנה והתחלה לעולם התחייה שהוא תחיית המתים, ואף אמנם דברי רז״ל בתלמודם ומדרשם מוכיח שעולם הבא הנאמר בדבריהם הוא עולם התחיה, אין שולל עולם הנשמות שהוא התחלת עולם הבא, אלא שהם נקטו בדבריהם את התכלית, ובכלל זה הוא גם גן עדן שלאחר המות, וכן דקדק הרמב״ם וכתב: וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה (הלכות תשובה סוף פ״ח).
8
ט׳דוק ותשכח שכתב: ״בראשונה״, ללמדך שיש שניה אחריה ושהיא התכליתית, והיא תחיית המתים. אולם במה שהרמב״ם ז״ל נותן קצבה לזמן תחיית המתים, כדבריו באגרת תחיית המתים, דבר זה רמוז בדבריו (בפרק חלק) באמרו: ודע כי האדם יש לו למות בהכרח.
9
י׳ורס״ג ז״ל הביא שלש הדעות שנאמרו בענין זה והן: א. יש מי שאומר שאין תחיית מתים כלל, ונתלה באמרו: ״בלע המות לנצח״ [ישעיה כה, ח], ויש מי שאומר: ימותו ויחיו כדי להשתוות עם המתים ההם, ויש מי שאומר: יחיו שנים רבות, וימותו, ולא יחיו עד העולם הבא, ולבי נוטה אל זה המאמר השלישי וכו׳, אך ימיהם יהיו ארוכים, כגון: ארבע מאות וחמש מאות שנה וכו׳, ויהיו הימים ההם כימי הבנינים והנטעים הגדולים, כמו שאמר: ״לא יבנו ואחר ישב, לא יטעו – ואחר יאכל, כי כימי העץ ימי עמי״ [ישעיה סה, כב] (האמונות והדעות מאמר ז׳ סוף פרק ח׳).
10
י״אולדעתי העניה שאלה זאת הואיל והיא קשורה עם אחרית הימים של עולם הזה, וכדברי רס״ג: שזמן עמידתם נפרדים יהיה עד שיתקבצו שאר הנפשות אשר חייבה הבורא בריאתם והוא אחרית עמידת העולם (האמונות והדעות, מאמר ו׳ ס״פ ז׳), אם כן הרי זה בכלל מה שאמרו: כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם:מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור, וכפירוש התוס׳ קודם שנברא העולם ואחר שנברא העולם (חגיגה יא, ב תד״ה יכול).
11
י״באמונתנו חזקה ואיתנה במציאותה של תחיית המתים המקובלת מרבותינו הקדמונים בתלמודם ומדרשם, שכן תהיה תחיית המתים בצורה ברורה שאין אחריה ספק כל שהוא, ושכולם יכירו וידעו ידיעה נאמנה שישני עפר ושוכני קבר מישראל שמתו יעמדו מקברותיהם, באופן שכל רואיהם יכירום בדמותם שהם המה אשר קמו לתחיה, אבל איך יחיו לאחרי תחיה פלאית זאת? אין אתנו יודע, ואין אנו רשאים לחקור על כך, לפי שאין דעתנו משגת לתאר אפילו בציור מחשבתי חייהם וקיומן של נשמות אלה, ולא משטר העולמי של עולם הזה, שהוא עולם התחיה, שהוא עולם שכלו טוב, שכלו ארוך, ושכלו שלום, שעליו חזו נביאי קדשנו בנבואתם מפי אלקי עולם ויוצר האדם.
12
י״גסכום. מכללן של דברים אנו באים למסקנתו של מהר״י אלבו זצ״ל האומר: עולם הבא שם נאמר בכללות ויחוד, נאמר בכלל על כל מדרגה ממדרגות, ממדרגת שכר הנפשות אחר המות, ויאמר ביחוד על המדרגה היותר גדולה שאפשר שתושג לנפש הצדיק הגמור, שהיא מדרגה הבאה אחר תחיית המתים, ואותה מדרגה ביחוד תקרא: חיי עולם הבא. – המדרגה הגדולה האחרונה שהיא חיי עולם הבא לא יזכה אליה כל אדם, אלא הצדיקים הגמורים ולאחר תחיית המתים.
13
י״דומצאתי סמך לדבריו אלו ממה שנמצא במדרש רבי נחוניא בן הקנה: ישב רבי ברכיה ודרש: מאי הוא דאמרינן עלמא דאתי, ומאי עלמא דאתי, מלמד שקודם שנברא העולם עלה במחשבה לברוא אור, ונברא אור גדול שאין כל בריה יכולה לשלוט בו, צפה הקב״ה שאין יכלת לסבלה לקח שביעיתו, ושם לה במקומו והשאר גנז לעתיד לבא, ואמר: אם יזכו בזה השביעית וישמרוהו, אתן להם זה לעולם האחרון, והיינו דכתיב: העולם הבא, שכבר בא מקודם ששת ימי בראשית, הדא הוא דכתיב: ״מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך״ [תהלים לא, כ].
14
ט״ווכתב עליו הרמב״ן ז״ל בשער הגמול: פירוש העולם הבא שכבר בא. – זה העולם הבא, הוא אור והוא אור שעלה במחשבה ונברא קודם העולם הזה, לומר: שהיא השגה אחרונה שאדם משיג ומתעלה בה.
15
ט״זדברים אלה כתבם הרמב״ם בלשונו הברור ובהיר, ואמר: זה שקראו אותו חכמים עולם הבא, לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואחר כך יבא אותו העולם, אין הדבר כן, אלא הרי הוא מצוי ועומד, שנאמר: ״אשר צפנת ליראיך״ וגו׳ ולא קראוהו עולם הבא אלא מפני שאותן החיים באים לו לאדם אחרי העולם הזה שאנו חיים בו בגוף ונפש.
16
י״זהראב״ד השיג וכתב: נראה כמכחיש שאין העולם חוזר לתהו ובהו, והקב״ה מחדש עולמו, ואמרו: שיתא אלפי שנה הוי עלמא וחד חרוב. והכסף משנה כתב: וכבר כתבתי שדעת רבינו שעולם הבא הוא עולם שאחר המות, והקבלה שהקב״ה יחריב עולמו וכו׳, גם רבינו לא יכחיש זה, ואינו ענין למ״ש רבינו (הלכות תשובה פ״ח ה״ח).
17
י״חאולם כבר כתבתי שלענ״ד הרמב״ם קורא את עולם הבא עולם הנשמות והתחיה, ששניהם הוא דבר אחד, שמעולם הנשמות מגיעים לתחיית המתים.
18
י״טואחר שראינו מדרשו של רבי נחוניא הקנה, מתברר מקור דבריו של הרמב״ם בהלכה זו, ולפי זה מאמרם של רז״ל: שיתא אלפי שנה הוי עלמא וחד חרוב, מתפרש על שנוי צורת העולם באותו האור הגנוז, שבתחלה לא יכלה כל בריה לסובלו ובתחיית המתים יחיו כולם לאורו.
19
כ׳מכאן למדנו רמז עמוק ושקוף מאוד לחיי עולם הבא של תחיית המתים, שכולם יחיו באור ה׳ זה שהוא מאיר את הנשמות באור ה׳. ומקור דברים אלה הוא בדברי ישעיהו הנביא: ״והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ביום חבוש ה׳ את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא״ (ישעיהו ל, כו), מכאן דרשו רז״ל: ״ויקרא אלקים לאור יום״ [בראשית א, ה] – תני: אורה שנברא בששת ימי בראשית להאיר ביום, אינה יכולה, שהיא מכהה גלגל חמה, בלילה אינה יכולה – שלא נבראת אלא להאיר ביום, והיכן היא גנוזה ומתוקנת? לעתיד לבא, שנאמר: ״והיה אור הלבנה״ וגו׳ (בראשית רבה פי״א).
20
כ״אוהם הדברים שנאמרו בתלמודין, אבל בסגנון אחר: אמר רבי אלעזר: אור שברא הקב״ה ביום הראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקב״ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהם, שנאמר: ״וימנע מרשעים אורם״ [איוב לח, טו], ולמי גנזו? – לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר: ״וירא אלקים את האור כי טוב״ [בראשית א, ד], ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: ״אמרו צדיק כי טוב״ [ישעיה ג, י], כיון שראה שגנזו שמח, שנאמר: ״אור צדיקים ישמח״ [משלי יג, ט] (חגיגה יב, א).
21
כ״בוהדברים עתיקים ועמוקים, ישמע חכם ויוסיף לקח.
22
כ״גהא למדת: עולם התחיה הוא גלוי האור הגנוז לצדיקים מששת ימי בראשית, כאמור:
23
כ״ד״מה רב טובך אשר צפנת ליראיך״, ואינו עולם חדש, אלא עולם מצוי וגנוז שהוא מתגלה ברצון ה׳ אשר גנזו ושמח בגניזתו, והם הם הדברים שאמרם רבינו הרמב״ם ז״ל, ואין זה סותר למאמרם ז״ל: וחד חרוב. כי לעומת האור הנגלה – נדמה העולם הקיים בחשכתו כאלו הוא חרב.
24
כ״המהרי״א ז״ל אחרי חקירתו העמוקה ונבונה בשאלה חשובה זאת אסיק וכתב: על כן נראה שארבעה זמנים חלוקים זה מזה הם לקבול השכר, והם: עולם הזה ועולם הבא, אחרי המות, אם קודם תחיית המתים ואם אחר תחיית המתים, וימות המשיח, ותחיית המתים, ושכר כל אחד מתחלף לאחר, יש מי שיזכה לקבל שכרו בכלן, כצדיקים הגמורים, ויש מי שיזכה לקבל שכר בעולם הזה בלבד והם הרשעים, ויש צדיקים שלא יזכו לקבל שכר בעולם הזה ויזכו לחיי עולם הבא מיד אחרי המות בלבד ולא לתחית המתים, ויש שיזכו לימות המשיח גם כן (העקרים מאמר רביעי פרק ל״א).
25
כ״ודברי מהרי״א אלה נכונים ביסודם. ולי נראה לחלק את הגמול רק לשני זמנים והם: עולם הזה ועולם הבא, כנזכר תמיד בדברי רז״ל, שני עולמות אלה נחלקים לשני סוגים: א. עולם הזה לכל יחיד, ולא רק לרשעים, אלא גם לצדיקים, וכמאמרם ז״ל: אלו דברים שאדם עושה אותם, אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא [פאה פ״א מ״א], וזהו לכל, ויש פירות בעולם הזה שאינם נתנים אלא לכלל האומה בגלותה, כאמור: ״ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם וגו׳, וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלקים אני ה׳״ (ויקרא כו, מד מה).
26
כ״זובימי הגאולה וימות המשיח, והם היעודים שנאמרו בתורה ובדברי הנביאים שנכללים בפסוק קצר אבל רחב מאד: ״והביאך ה׳ אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטיבך והרבך מאבותיך… והותירך ה׳ אלקיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטובה, כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך״ (דברים ל, ה־ט). שכר עולם הזה של ימות המשיח הוא לכל האומה ולא ליחידים שבה, אפילו אם יהיו צדיקים וחכמים כמשה ואהרן.
27
כ״חב. שכר עולם הבא, אף הוא מתחלק לשנים, ליחידים בעולם הנשמות ולכלל ישראל, ובעולם התחיה שהוא ניתן לכלל האומה, וכל היחידים הזוכים לו, והוא מכלל האומה, כענפים המסתעפים מעץ החיים, כמו שנאמר: ״ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר״ [ישעיה ס, כא].
28