הגיוני עוזיאל, שער ג; האומה ותגמוליה מ״חHegyonei Uziel, Gate III 48
א׳קבוץ גליות
מיעודי הגאולה האחרונה הוא קבוץ גליות, שכן נאמר מפי אדון הנביאים משה רבנו ורוענו לנצח בתורת קדשו: ״ושב ה׳ אלקיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה׳ אלקיך שמה, אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה׳ אלקיך ומשם יקחך, והביאך ה׳ אלקיך אלי הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטבך והרבך מאבותיך… כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך״ (דברים ל, ג-ט).
מיעודי הגאולה האחרונה הוא קבוץ גליות, שכן נאמר מפי אדון הנביאים משה רבנו ורוענו לנצח בתורת קדשו: ״ושב ה׳ אלקיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה׳ אלקיך שמה, אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה׳ אלקיך ומשם יקחך, והביאך ה׳ אלקיך אלי הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטבך והרבך מאבותיך… כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך״ (דברים ל, ג-ט).
1
ב׳פסוקים אלה כפשוטם מורים על שני דברים שהם נעשים בזה אחר זה, כמו שכן טבע הדברים מחייב שאי אפשר לקבוץ גליות אלא אחרי גאולה משעבוד מלכיות, הוי אומר: ״ושב ה׳ אלקיך את שבותך״ – זה חרות משעבוד מלכיות, שהיינו שבויים תחת ידיהם בגולה ובארץ, ״ושב וקבצך מכל העמים״ – זה קבוץ גליות של הגאולה האחרונה, שהרי בגלות בית ראשון לא היה ישראל מפוזר בכל העמים, ולא נדח עד קצה השמים, ולבני גלות ארוכה ומרה זאת הוא שנאמר: ״והביאך ה׳ אלהיך אל הארץ וכו׳ והיטבך והרבך מאבותיך״. וישוב ה׳ ״לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותך״, וכן נאמר בנביא: ״ושמתי כל הרי לדרך ומסלותי ירמון, הנה אלה מרחוק יבואו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים, רנו שמים וגילי ארץ ופצחו הרים רנה, כי נחם ה׳ עמו ועניו ירחם״ (ישעיה מ״ט, יא-יג).
2
ג׳וכן הנביא אומר: ״ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד״ (ירמיה מו, כז).
3
ד׳וכן נאמר בנביא: ״לכן אמור כה אמר ה׳ אלקים וקבצתי אתכם מן העמים ואספתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בהם ונתתי לכם את אדמת ישראל״ (יחזקאל יא, יז). ״כה אמר ה׳ אלקים בקבצי את בית ישראל מן העמים אשר נפוצו בם, ונקדשתי בם לעיני הגוים וישבו על אדמתם אשר נתתי לעבדי ליעקב, וישבו עליה לבטח, ובנו בתים ונטעו כרמים וישבו לבמח, בעשותי שפטים בכל השאטים אותם מסביבותם וידעו כי אני ה׳ אלקיהם״ (שם כח, כה-כו). ״וידעו כי אני ה׳ אלוקיהם בהגלותי אותם אל הגוים וכנסתים על אדמתם ולא אותיר עוד מהם שם״ (שם לט, כח).
4
ה׳ועוד כאלה מקראות רבים בכל דברי הנביאים, שכולם מגדילים את יום קבוץ גליות ישראל ועליתם אל ארץ ישראל, והתאחדותם בה לנצח ולדור דורים.
5
ו׳רז״ל הגדילו יום זה ואמרו: גדול קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ, שנאמר: ״ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל״ [הושע ב, ב] וכתיב: ״ויהי ערב ויהי בקר יום אחד״ [בראשית א, ה] (פסחים פח, א).
6
ז׳מאמר זה צריך פירוש, כי במקרא זה לא נזכר קבוץ גליות, סמוך ליום. רש״י ז״ל פירש: ״יום יזרעאל״ – מתרגמינן: יום כנישיהון, וקח ליה יום כיצירת בראשית. מהרש״א ז״ל בחידושי אגדות השיג על פירש״י, שהרי כמה קראי כתיב: יום הגדול [צפניה א, יד] ולא דרשינן בהו שהוא גדול כיום שנבראו בו וכו׳, גם דאין גדולת אותו יום כיום היצירה מפורש, ויש לומר: דכמו ביצירת מעשה בראשית נברא החומר הראשון שהוא יש מאין וכו׳, ולמעלת היום הראשון נכתב בשנוי לשון: יום אחד, וכו׳ – כן יהיה ביום קבוץ גליות, יהיה גדול הפלא כאלו יהיה בריאה יש מאין וכו׳, כי אותו יום יהיה מיוחד במעלה כיום ראשון מיצירת ימי בראשית שנאמר בו אחד.
7
ח׳והנה להשגת מהרש״א על פירש״י יש לתרץ שאם אמנם מצאנו כמה פעמים יום, או יום גדול, ולא דרשו כיום מעשה בראשית, אבל ״יום יזרעאל״ הוא יום מיוחד במינו במקרא, שהרי פירוש יזרעאל הוא כמו שכתב רש״י משם התרגום: יום כנישיהון. היינו: יום קבוצם מגליותיהם, וזה לא נעשה ביום אחד, אלא בימים וחודשים וגם שנים, וכולם נקראים יום אחד, לפי שמעשה זה הוא נפלא, שאין שכל האדם יכול לשער אפשרות מציאותו, באותה המדה שאין האדם יכול לשער יום מעשה בראשית, שלכן נקרא יום אחד – שהוא מיוחד במינו בכל ימי עולם, כן הוא יום קבוץ גליות.
8
ט׳ובאמת קבוץ גליות הוא פלאי פלאים, וכן הנביא אומר: ״כה אמר ה׳ צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם, גם בעיני יפלא נאם ה׳ צבאות. כה אמר ה׳ צבאות הנני מושיע את עמי מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש, והבאתי אותם ושכנו בתוך ירושלם והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלקים באמת ובצדקה״ (זכריה ח, ו-ח).
9
י׳וכל כך למה? – לפי שקבוץ גליות דורש מעשים רבים ונפלאים, שכל אחד ואחד הוא נפלא בעצמו, והם: א. יציאה מארץ גלותם במצרים בשעתה: ״כבד לב פרעה מאן לשלח העם״ [שמות ז, יד], וכבבל בשעתה: ״כה אמר ה׳ צבאות עשוקים בני ישראל ובני יהודה יחדיו וכל שוביהם החזיקו בם מאנו שלחם, גואלם חזק, ה׳ צבאות שמו ריב יריב את ריבם למען הרגיע את הארץ והרגיז ליושבי בבל״ (ירמיה נ, לג-לד).
10
י״אכאז בגלויות הראשונים, כן בגלות השלישית – עשוקים היו ישראל בידי שוביהם שהחזיקו בם, מאנו שלחם, ואם שלחו אותם אחרי שהציגום ככלי ריק, הפקירו אותם לאבדון מבלי מטרה להתישבותם באיזו ארץ שהיא.
11
י״בובימים האחרונים כאשר התעורר ישראל לעזוב אל ארצו – קמו מלכי ארצות שונות – וביניהן ממלכות ערב ועמי האיסלאם ואסרו בעונשי גוף ורכוש את ישראל היוצאים מארצם לארץ, ואת קרוביהם אשר נשארו בארצם, ביחוד הצטיינה בזה ממשלת עיראק אשר חקתה את מלכות בבל הרשעה, במעשיה עם ישראל עתיק היומין שבארץ ישראל לפני בואם של הערבים אליה אחרי הגלות דת האיסלאם.
12
י״גנוסף לכך: כל איש מישראל היה קשור בארץ מגוריו במסחר, אומנות וחקלאות שהם היו מקור פרנסתו, וברכוש קרקע שרכש לו בעמל כפיו קנאו ועבדו, ואיך אפשר לעזוב הכל ולעלות אל הארץ שהיא שוממה ובורה בחלקה הגדול? – כל אלה היו מעצורי היציאה שאין הדעת יכולה לשער אפשרות הריסתם.
13