הגיוני עוזיאל, שער ו; השקפת תורת ישראל באמונת ההשגחה ב׳Hegyonei Uziel, Gate VI 2
א׳השגחת האלקים על כל יצוריו
כל הנמצאים בעולם השפל, מתנועעים ברצונם, בטבעם האינסטנקטיבי הטבוע בהם בתנאי יצירתם, משנים את צורותיהם בדרך ההתעלות וההזדככות, עדי הגיעם אל הצורה היותר שלמה שבכל צורות ההויה, והיא צורת האדם המשכיל, שעולה במעלות השכל אל דעת אלקים צרופה ואל דבקותו האלקית.
כל הנמצאים בעולם השפל, מתנועעים ברצונם, בטבעם האינסטנקטיבי הטבוע בהם בתנאי יצירתם, משנים את צורותיהם בדרך ההתעלות וההזדככות, עדי הגיעם אל הצורה היותר שלמה שבכל צורות ההויה, והיא צורת האדם המשכיל, שעולה במעלות השכל אל דעת אלקים צרופה ואל דבקותו האלקית.
1
ב׳כל הנמצאים כולם קשורים בקשר חזק ואמיץ אל החק הטבעי שנתן להם במעשי בראשית, והם נעדרים בחירה נפשית, לעשות או לא לעשות דבר המתנגד לטבעם. חק עולם נתן להם שלא ישנו את תפקידם! ולכן השגחת האלקים דבקה בהם, רק בשמירת מינם וצורתם, במלוי תפקידם, ובהזדככותם ההדרגתית עדי הגיעם לצורת האדם. אבל אין השגחת האלקים מכוונת אליהם לדונם על מעשיהם, ולתת להם גמול על עלילותיהם.
2
ג׳כל הנמצאים, בהיותם מרוכזים אל תכליתם שהוא בן־האדם, נדונים לשבט או לחסד לפי מעשה האדם ופעולותיו, ומתחברים אל ההשגחה המשפטית של האלקים דרך צנור האדם – בארבעה פרקים העולם נדון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, ובחג נדונים על המים, ובראש השנה כל־באי־עולם עוברים לפניו כבני מרון (ר״ה טז, א).
3
ד׳האדם הוא איפוא, צנור השפע להמשיך ברכת האלקים בעולמו, או להפוך הברכה לקללה, שעל ידו ועל פי מעשיו העולם נדון: ז׳ פורעניות באים לעולם על ז׳ גופי עבירות: רעב של בצרת, רעב של מהומה ושל בצורת, ורעב של כליה, דבר, חרב, חיה רעה, וגלות (אבות ה, ח-ט).
4
ה׳הנמצאים כולם הם נעשים שלא מדעתם שלוחיו של מקום, למלאות גזר דינו בבני אדם, ובכל מקום עושה הקב״ה שליחותו: רוח סערה עושה דברו [תהלים קמח, ח] ומשרתיו אש לוהט [שם קד, ד], הרבה הורגים יש לו למקום, הרבה דובים ואריות שפוגעים בבני אדם ומשלימים גזר דינו (תענית י, ב). מי שנתחייב סקילה – או נופל מן הגג, או חיה דורסתו, ומי שנתחייב שריפה – או נופל בדליקה, או נחש מכישו. ומי שנתחייב הריגה – או נמסר למלכות או לסטים באים עליו, ומי שנתחייב חנק – או טובע בנהר, או מת בסרונכי (כתובות ל, ב). ובכל עושה הקב״ה שליחותו, אפילו על ידי נחש, אפילו על ידי יתוש ואפילו על ידי צפרדע (בראשית רבה יח).
5
ו׳כל הברואים עושים שליחותם באמונה בכח גזרת ההשגחה, אבל אינם עומדים לדין על פעולתם, ולא מקבלים שכר ועונש על מעשיהם ההכרחיים להם בתור שלוחים, וכן אמרו רז״ל: אמר ר׳ אלעזר: אין לך שהוא מתחייב בעולם הזה אלא אדם כיוצא בו (שם כו, יב). בבראשית רבה (שם) נזכר מאמרם של חכמים אחרים החולקים על דעה זו, ואומרים: ר׳ נתן אומר: אפילו זאב וכלב, ר׳ הונא בר גוריון אומר: אפילו מקל, אפילו רצועה. א״ר אחא: אף אילני סרק עתידים ליתן דין וחשבון, רבנן אמרין: מן הכא: ״כי האדם עץ השדה״ [דברים כ, יט], מה האדם נותן דין וחשבון – אף עצים נותנים דין וחשבון. ע״כ.
6
ז׳רבים מחכמינו סוברים שגם כל יתר הנמצאים מושגחים ועומדים לדין, אבל אין זה אלא בעבירתם ביחס אל האדם, שמוחק טבעם מצווים להכנע לו, כמאמר בכתוב ״ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים״ [בראשית ט, ב], ובחינת מגלגלים חובה על ידי חייב (שבת לב, א), אבל אין שום אחד מהחכמים בעלי האמונה לפי השקפת תורת ישראל, שיעלה על דעתו לומר שגם הדומם והצומח ובעלי החיים, נדונים על מעשיהם שהם הכרחיים להם מטבע הויתם וגזרת שליחותם.
7
ח׳אבל ברור הוא לדעתי שלא כוונו חכמינו ז״ל לומר שגם הצומחים והדוממים נותנים דין וחשבון על כל פעולותיהם, שזהו דבר המתנגד אל השכל ואל האמונה, שאם באנו להעמיד גם את בעה״ח נעדרי הבחירה לדין – בהכרח נאמר שגם האדם הוא כאחד מהם – מוכרח במעשיו ונדון עליהם, אבל כוונת רז״ל במאמר זה היתה לחייב את כל הנמצאים ביחוסם אל האדם, שכולם נבראו לתועלתו ומשמעותו, כאמור: ״ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ״ וכו׳. ובעברם על טבעם זה נדונים למות, לא מדין עונש או בטול קיומו ומציאותו לתכלית הויתו, או במיתת בית-דין, מדין שור הורג את הנפש, שנאמר בו: ״השור יסקל וגם בעליו יומת״ (שמות כא, כט), משום שבאה תקלה וקלון עליהם, ושלא יהיו הבריות אומרות: זו היא שהרגה פלוני, או שנהרג פלוני על ידה (ראה סנהדרין נד, א) ובמובן זה נאמר: ״מיד כל חיה אדרשנו״ (בראשית ט, ה), עיין פירוש רמב״ן שם [ובשער ה׳ פי״א שבספרנו זה].
8
ט׳כל הברואים באישיהם החלקיים נתונים הם אל הסבות המקריות והטבעיות לחיים ולמות אבל רחמיו מתפשטים על הכל, כי ״טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו״ [תהלים קמה, ט], ולכן האדם מצוה ונענש על כל פעולה אכזרית ללא תועלת של כל אחד מהברואים המרגישים, וצער בעלי חיים אסור דאוריתא (שבת קכ״ח, ב, ב״מ פ״ה, א בעובדא דרבי), וכשם שרחמיו של הקב״ה על האדם – כך רחמיו על הבהמה, וכשם שנתן הקב״ה רחמים על הבהמה ־כך נתמלא רחמים על העופות, שנאמר: ״כי יקרא קן צפור לפניך״ [דברים כב, ו] (דברים רבה ו, א). מאמר זה נראה לכאורה שהוא סותר מאמרם ז״ל: האומר: על קן צפור יגיעו רחמיך – משתיקין אותו, ולפי דעת אחד האמוראים מנמק הלכה זאת: לפי שעושה מדותיו של הקב״ה רחמים ואינן אלא גזרות [ברכות לג, ב].
9
י׳והרמב״ם אומר: אלו הצערים הנפשיים (שחיטת העוף, אותו ואת בנו, ולקיחת האם על הבנים) חסה תורה עליהם בבהמות ועופות, כל שכן בבני אדם, ולא תקשה עלי באמרם: על קן צפור וכו׳, כי הוא לפי אחת משתי דעות שזכרנו לעיל, דעת מי שחושב שאין טעם למצות התורה, ואנו נמשכנו אחר הדעה השנית [מו״נ ג, מח]. והרמב״ן על התורה (דברים כב, ו) כתב: וכן מה שאמרו: לפי שעושה מדותיו של הקב״ה רחמים, כוונו לומר שלא חס האל על קן צפור, שאין רחמיו מגיעים בבעלי נפש הבהמות וכו׳, אבל, טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות.
10
י״אולפי דעתי כונת דבריהן היא לומר שמדת הרחמים, אפילו לבעלי חיים, אינה רשות או נדבה, אבל היא מצוה וגזרה אלקית להתרחק מאכזריות תכלית רחוק, ולהתקרב בתכלית קרבה אל הרחמנות, להיותם מתכונתם רחמנים. ועל כל פנים מאמר רז״ל במדרשם מוכיח בברור שמצות שלוח הקן היא ממדת רחמיו של הקב״ה על כל ברואיו, ולפיכך מצוה עלינו יצוריו לרחם על הבריות ולהדמות אל מדת רחמנותו.
11