הגיוני עוזיאל, שער ו; השקפת תורת ישראל באמונת ההשגחה ג׳Hegyonei Uziel, Gate VI 3
א׳השגחת האלקים על האדם במינו ובאישיו
א. השגחת האלקים דבוקה בבני אדם לפי מדת הכשרתו השכלית, התרוממותו המוסרית, הזדככותו המחשבית, וקדושתו האישית במדותיו ותכונותיו, במעשיו ופעולתו ביראת אלקים ושמירת מצוותיו.
א. השגחת האלקים דבוקה בבני אדם לפי מדת הכשרתו השכלית, התרוממותו המוסרית, הזדככותו המחשבית, וקדושתו האישית במדותיו ותכונותיו, במעשיו ופעולתו ביראת אלקים ושמירת מצוותיו.
1
ב׳ב. השגחת האלקים צופיה את כל מעשה האדם ועלילותיו, מעמידה אותו ואת כל העולם כולו עמו לדין על פעולותיו הטובות או הרעות, וגומל לכל איש כדרכיו וכפרי מעלליו, בקללת השמים שמעל ראשו והארץ שתחת רגליו, או בברכת שמים וארץ ופריונם, כאמור: ״ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש״ (בראשית כז, כח), ונאמר: ״ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו״ (ויקרא כו, ד).
2
ג׳האדם הוא מרכבה לשכינת הקדש המרחפת ממעל לראשו, זכה – משרה עליו רוח קדושה, שהיא נותנת נעימות אין סופית, חדוה עולמית שאין ערוך אליה, ושכל התמורות ומקרי התבל לא יוכלו להעיב את זהרה ולהקטין את מדת נעימותה. זכה – נהנה הוא בעולמו בחדות ה׳ ואהבתו, ועושה את עצמו בנשמתו מציאות נצחית שלא תכרת לנצח, אבל נהנית מזיו השכינה. לא זכה – מסבת בחירתו הרעה, מסלק שכינת הקדש מעליו, ונענש בעונש היותר חמור של כריתת הנפש: ״ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה׳״ (ויקרא כב, ג).
3
ד׳בדרך שהאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו [מכות י, ב], בא לטהר – מסייעים אותו, בא לטמא – פותחין לו, והמקרב עצמו מן השמים מקרבים אותו (שבת קד, א). הכל צפוי והרשות נתונה, ובטוב העולם נדון, והכל לפי רוב המעשה (אבות פ״ג מט״ו). מתוך שהרשות נתונה – מדת הדין מחייבת להיות כל אדם נדון על כל פעולותיו, ואחראי על כל מעשיו האישיים בתור חלק מהכל, ובהצטרפותם אל רוב המעשה, שהוא מכריע לזכות או לחובה, ובכל זאת אין העבירה או המצוה מתבטלת ברוב, אלא הכל בא בחשבון, והכל נפרע בדין. אין הקב״ה מקפח שכר של כל בריה, אפילו שכר שיחה נאה (ב״ק לח, ב), ומגיד לאדם שיחו – אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו (חגיגה ה, ב ויקרא רבה כו, ז), ובמדה שאדם מודד – בה מודדין לו (סוטה ח, ב וירושלמי סוטה פ״א ה״ז ומכילתא בשלח), וכל מדותיו של הקב״ה הן מדת הדין שיש בה חסד ורחמים, מדה כנגד מדה (סנהדרין צ, א).
4
ה׳אין מקריות עורת שולטת באדם להרע לו, אבל הכל בא בהשגחה ובמדת הדין: אין אדם נוקף אצבעו מלמטה – אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה (חולין ז, ב). ואף לא הסבות הטבעיות חותכות את גורלו לחיים או למות, לשלוה או ליסורים. אין מיתה בלא חטא, ואין יסורים בלא עון (ראה שבת נה, ב ובהערתנו לעיל שער ה פי״א).
5
ו׳עלה אדם בספינה וטבעה הספינה, ומת גם הוא בסבתה, נכנס לים ונחשול־ים שטף אותו בהמון גליו ונחנק בה, הכישו נחש או טרפו אריה ומת, נפל מן הגג או נפלה עליו מפולת ומת, כל אלה אינם מקרים מצד עצמם, או שהזדמנות האדם במעמדם היה מקרה – אבל אלה הם שלוחי ההשגחה! שלוחים דוממים שעושים שליחותם שלא מדעתם, ומוציאים לפעל גזר דין שולחם – הקב״ה (כתובות ל, ב ובהערתנו לעיל שם), או שהוא גזר דין קדום שמצפה לזמן פרעונו (שבת לב, א). ובכלל אומרים חז״ל: אין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה (ירושלמי שבת פ״ב, ב״ר צא, יב, תנחומא מצורע סימן ט), שהוא גזר דין מידי, שהדין והעונש נעשים בבת אחת ובעונה אחת.
6
ז׳האדם נדון בכל שעה, וביותר מעשיו נבדקים בעמדו במצב של סכנה, וכמאמרם ז״ל: ג׳ דברים מזכירים עוונותיו של אדם: קיר נטוי, עיון תפלה, ומוסר דין לשמים על חבירו (ר״ה טז, ב). ובכלם־התפלה, התשובה, והצעקה מעבירים את רוע הגזירה [ראה ר״ה טז, ב]. שנים שעלו למטה וחוליין שוה וכן שנים שעלו לגרדום לידון ודינן שוה, זה נצול וזה לא נצול, גם זה הוא במדת הרחמים בעליתם למטה או לגרדום, אלא שזה התפלל תפלה שלמה ונצול, וזה לא התפלל תפלה שלמה ונספה במשפטו (ר״ה יח, א).
7
ח׳אשרינו מה טוב חלקנו כשהננו מתפללים ונענים, כאמור: ״מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה׳ אלקינו בכל קראנו אליו״ (דברים ד, ז), וזאת היא תפלתם של ישראל: ״ברוך אלקים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי״ (תהלים סו, כ). התפילה ומעשי המצוות שבהם הננו מתאחדים ומתדבקים באור אלקי ישראל וקדושו, הן הן הנותנות נעימות לנפשנו, ענג לגופנו, אמץ לב לעבודתנו ותקוה לישועתנו בעת צרה, והיא נר בהיר לדרכנו בחיינו עלי אדמות, ואור לנתיבתנו בעולם הנצח שכולו אורה וחדוה.
8