הגיוני עוזיאל, שער ו; השקפת תורת ישראל באמונת ההשגחה ד׳Hegyonei Uziel, Gate VI 4
א׳יסורין
היסורין – מרעין בישין שבני אדם נפגעים מהם וגורמים להם מכאובים קשים ומרים, נחלקים לשני סוגים: א. יסורי פשיעה, שהאדם עצמו מביאם עליו בפשיעתו והופך את הטוב לרע לו, ואלה נקראים בפי רז״ל: צנים פחים, ועליהם אמרו: הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים, שנאמר: ״צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם״ [משלי כב, ה]. (כתובות ל, א ועיין בפרש״י ותוספות שם). ״צנים פחים״ הוא שם כולל לכל הפגעים והמכאובים בכל גוניהם וצורותיהם, שאדם הלהוט אחר תאוותיו הנפרדות פושע בשמירת עצמו, מגביר שכרונו וצמאונו, חובל בעצמו ומשחית את גופו ונפשו, ועליהם נאמר: ״אולת אדם תסלף דרכו ועל ה׳ יזעף לבו״ [משלי יט, ג]. אלה הם חלק הרוב של היסורין, וכמאמרם ז״ל: תשעים ותשעה מתים בפשיעה, ואחד בידי שמים (ויקרא רבה טז, ח).
היסורין – מרעין בישין שבני אדם נפגעים מהם וגורמים להם מכאובים קשים ומרים, נחלקים לשני סוגים: א. יסורי פשיעה, שהאדם עצמו מביאם עליו בפשיעתו והופך את הטוב לרע לו, ואלה נקראים בפי רז״ל: צנים פחים, ועליהם אמרו: הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים, שנאמר: ״צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם״ [משלי כב, ה]. (כתובות ל, א ועיין בפרש״י ותוספות שם). ״צנים פחים״ הוא שם כולל לכל הפגעים והמכאובים בכל גוניהם וצורותיהם, שאדם הלהוט אחר תאוותיו הנפרדות פושע בשמירת עצמו, מגביר שכרונו וצמאונו, חובל בעצמו ומשחית את גופו ונפשו, ועליהם נאמר: ״אולת אדם תסלף דרכו ועל ה׳ יזעף לבו״ [משלי יט, ג]. אלה הם חלק הרוב של היסורין, וכמאמרם ז״ל: תשעים ותשעה מתים בפשיעה, ואחד בידי שמים (ויקרא רבה טז, ח).
1
ב׳ב. יסורים אלקיים שהם מסובבים מההשגחה העליונה בתור יסורי תוכחה ואהבה, ומשמשים הערה לתשובה ומרוק הנפש והזדכותה מטומאתה וכתמיה, יסורי עונש וגמול, ואלה באים בשליחותם של ההשגחה העליונה, ועוברים בגזרתה. וכן אמרו רז״ל בבאור הכתוב: ״והפלא ה׳ את מכותך… מכות גדולות ונאמנות וחלים רעים ונאמנים״ [דברים כח, נט] – רעים בשליחותן, ונאמנים בשבועתם, ובשעה שמשגרים אותם על האדם משביעין אותן שלא תלכו אלא ביום פלוני, ולא תצאו אלא על ידי פלוני, ועל ידי סם פלוני –(ע״ז נה, א). יסורין אלה לא רק שהם מתקבלים באהבה, אלא הם קרואים באהבה מצד אלה המתיסרים בהם, כדי לעמוד בנסיונם ולצרף את נשמותיהם, ורז״ל מספרים באגדתם על רבי אליעזר ב״ר שמעון שקבל עליו יסורי אהבה והיה קורא ואומר להם: אחי ורעי באו (ב״מ פד, ב).
2
ג׳היסורין בכללם אינם מכוונים לעונש של נקמה, אלא הם מכוונים לתוכחה ופקידה של אהבה, ליחיד ולצבור, להשיב את התועים בדרכם אל הדרך הטובה והישרה, להיטיב להם באחריתם, וכן הוא אומר: ״וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלקיך מיסרך״ (דברים ח, ה), ואומר: ״אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם״ (שמואל ב, ז, יד), ואומר: ״אם חקותי יחללו ומצותי לא ישמורו, ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם״ (תהלים פט, לב-לג).
3
ד׳יסורים אלה הם מיוחדים לחסידים וצדיקים, ישרים ותמימים לשם שמירת נשמותיהם בטהרתה וזהרה, והתעלותה אל הטובה האלקית, שאין למעלה הימנה אל רוב טוב הצפון מאת אלקי הגמול ליריאיו וחסידיו, כדכתיב: ״מה רב טובך אשד צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך״ (שם לא, כ). אבל אלה אשר השתקעו בחטא ונטמאו בטומאה לגמרי, טומאת גוף ונפש, אינם נפקדים ביסורין, ועליהם נאמר: ״הלעיטהו לרשע וימות״ [ב״ק סט, א], וכן אמרו רז״ל: אמר ר׳ אלעזר ב״ר צדוק: למה צדיקים נמשלים בעולם הזה? לאילן שכולו עומד במקום טהרה… כך הקב״ה מביא יסורים על הצדיקים בעולם הזה, כדי שירשו עולם הבא, שנאמר: ״והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד״ [איוב ח, ז]. ולמה רשעים דומים בעולם הזה? לאילן שכולו עומד במקום טומאה, ונופו נוטה למקום טהרה, נקצץ נופו – כולו עומד במקום טומאה. כך הקב״ה משפיע עליהם לרשעים טובה בעוה״ז, כדי לטורדן ולהורידן למדרגה התחתונה, שנאמר: ״יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות״ [משלי טז, כה] (קידושין מ, ב).
4
ה׳הטומאה והטהרה, האור והחושך – משמשים בעולמנו בערבוביא, אין תחומים מבדילים ביניהם, אלא שניהם מכריזים ואומרים לו לאדם: בחר לך את מקומך. האדם הוא בורר לו את מקומו ועמדתו, אלה בוחרים להם מקום טהרה, ואלה מקום טומאה, אלה מתיסרים במוסר־שדי באיזמל חדה, מכאיבה ומנחמת, מיסרת ומרפאה, את נטיות השובביות: חמדה וזוללות, גסות-רוח ורמות לב, והופכות אותו למקום טהרה, ואלה בוחרים להם מקום טומאה שכולו חשך ומכאובים, מגבירים את יצרם, מאפילים ומכבים אור נשמתם בתענוגים מדומים והבליים, שצמאון לוהט ותאוה בלתי פוסקת כרוכה בהם, ומצעידים אותם אל דרכי מות, וחטאם כפול: חטא בחירת מקום הטומאה, ותוצאותיה הרעות, הקב״ה משפיע עליהם טובה בעולם, [ועל כן] אין מעצור לבחירתם, ודוקא מפני שחופשיים בבחירתם, נענשים בהכרתת נשמותיהם וירידתם למדרגה התחתונה של פגרים מתים.
5
ו׳העולם כולו ברוב עשרו ובשפע יפיו הוא שלחנו של מקום – שלחן מלא דשן מבריא ומענג, לאלה שאומרים עליו דברי תורה, ונהנים משלחן זה בדין ומשפט ומדת אמת וצדק, ושלחן זה עצמו הוא שלחן של זבחי מתים, לאלה שהם בעלי הנאה, ואין להם בעולמם אלא זבחי מתים מצד מהותם, וגורמים זבחי מתים של שפיכות דמים, וממיתים גם את אוכליהם (אבות פ״ג מ״ג).
6
ז׳אין אדם זוכה לשתי שלחנות (ברכות ה, ב), ואשרי האדם הבוחר לו בעולמו מקום טהרה ומיסב ונהנה משלחנו של מקום, שמצדו האחד מלא דשן ומעדנים, ובצדו השני סמי מרפא מרים בתחלתם, אבל מבריאים ונעימים באחריתם.
7
ח׳יסורים אלה אעפ״י שהם נמשכים ממדת הטוב והחסד, הם מיוסדים על מדת הדין, ואנו בני אדם קצרי הראות, מוגבלי המחשבה ומצומצמי הבינה, מתרעמים וקובלים על יסורינו, לפי שאין אנו יודעים להעריך מדת הדין במשקלה לערך פעולותינו הרעות במקומם ושעתם. יש ואנו דשים בעקבותינו עבירות כאלה שאין אנו מרגישים במציאותן. השגתנו בחיים בכלל היא קצרה, עד כמה שמדענו מתרחב ומתפתח ומגלה אפקים רחבים למראה עינינו והרחבת בינתנו.
8
ט׳אפקים מדעיים אלה בכל גדלם והיקפם הם מוגבלים ומצומצמים מאד, ואם ככה הוא בדברים המוחשים, על אחת כמה וכמה באותם הדברים הנעלמים שאין העין יכולה לראותם ולא השכל להשיגם, בודאי שאין בינתנו יכולה להגיע עד חקר שדי, ולדעת סודות הנהגתו – היאמר עושה לעושהו: פעלך אין ידים לו? לא ולא, אבל אנו מצדיקים עלינו את הדין ואומרים כדברי רז״ל: צדיק וישר הוא.
9
י׳בשעת פטירתו של אדם, כל מעשיו נפרטים לפניו ואומרים לו: כך וכך עשית ביום פלוני במקום פלוני (תענית יא, א), כי המקום והזמן מכריעים בערך העבירה, אינו דומה מחלל שם שמים בסתר למחלל בגלוי. מקומו של האדם ועמדתו הצבורית, אף הם מגדילים משקל העון והחטא. וביום פלוני -זמן העבירה מצטרף אף הוא אל העבירה עצמה ומכריע את משקלה, האוכל בשבת – מצוה היא לו, והאוכל ביום הכפורים – עבירה היא לו. בשעת פטירתו של האדם נפרטים לפניו מעשיו במקומם, בשעתם, במשקלם הראוי ואומרים לו: כך וכך עשית? והוא אומר: הן וחותם, ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין, ואומר: יפה דנתוני, שנאמר: ״למען תצדק בדברך תזכה בשפטך״ (תהלים נא, ו) (תענית שם).
10
י״אזו היא השקפת רז״ל על מדת היסורין בכללה, אולם כדי לתת באור רחב ומקיף יותר למציאותם של היסורין ובסוסם על מדת הדין, חלקו רז״ל את היסורין לחמשה סוגים:
11
י״בא. יסורין גמוליים. במדת יסורים זו אומרים רז״ל: ״אל אמונה״ [דברים לב, ד] – כשם שנפרעים מן הרשעים לעוה״ב, אפילו על עבירה קלה שעושים בעוה״ז, כך נפרעים מן הצדיקים בעולם הזה, על עבירה קלה שעושים בעוה״ז.
12
י״ג״ואין עול [שם] – כשם שמשלמים שכר לצדיקים לעוה״ב, אפילו על מצוה קלה שעושים, כך משלמים לרשעים בעוה״ז, אפילו על מצוה קלה שעושים (תענית יא, א).
13
י״דבמאמרם זה, מניחים רז״ל ליסוד עיקרי כי הגמול האמיתי לשכר או לעונש הוא הגמול לעולם הבא, שבו נפרעים מן האדם לפי מעשיו ועלילותיו, בפרטן ובכלליהן, על הקלות ועל החמורות, אבל גם בעולם הזה נוהגת ההשגחה העליונה במדת הדין והחסד, להפרע מן הצדיקים על עבירה קלה בעונש הראוי לפי הערכת בעל הגמול, לשלם גמול לרשעים על מצוה קלה.
14
ט״ועבירה קלה? כלום יודעים אנו משקלן של מצוות ועבירות בקלותן ובחומרתן? ודאי לא! וכן אמרו רז״ל: הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות (אבות ב, א).
15
ט״זעבירה קלה הנאמרת בדבריהם, היא זו שנעשית מתוך היסח הדעת ואי זהירות, דוגמא בהירה לעבירות קלות אלה משמשות העובדות המסורות באגדה על יסורי הצדיקים.
16
י״זכשהוציאו להריגה את רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל, היה רבי ישמעאל בוכה על שהוא נהרג כשופכי דמים ומחללי שבתות. ורשב״ג חברו הצדיק עליו את הדין באמרו: שמא באה אשה לשאול על נדתה ועל הטהרות ואמר לה השמש – ישן הוא, והתורה אמרה: ״אם ענה תענה אותו… והרגתי אתכם בחרב״ [שמות כב, כב כג], או שמא בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה כוסך, נועל סנדלך, או עוטף טליתך, והתורה אמרה: ״אם ענה תענה אותו״ – אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט (שמחות פ״ח ומכילתא משפטים פ״ח ק״פ).
17
י״חרבינו הקדוש נתיסר מפני מלה בלתי זהירה שנפלטה מפיו לגבי עגל – בעל חיים שאינו שומע ולא מבין שפתי האדם – באמרו לו: ״לך כי לכך נוצרת״ (ב״מ פה, א).
18
י״טרב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא, משום שלא נתן לאריסו חלקו בזמורות הגפן, למרות שאריסו היה גונב ממנו, והצדיק עליו את הדין שאין הקב״ה עביד דינא בלא דינא (ברכות ה, ב).
19
כ׳אלה הן עבירות קלות שנפרעים עליהם הצדיקים בגופם וברכושם. ויסורי-עונש אלה מצויים ביותר בחסידיו של הקב״ה, שהם דוגמא מופתית לדמותם המוסרית של החברה והעם שמונהגים על ידם. ומצוה קלה, היא זו שנעשית אף היא בהיסח הדעת, במקרה, מתוך התפעלות או התפארות והתהדרות. מדת הדין נפרעת מן הרשעים לעוה״ב, גם על עבירה קלה, לפי שהשתקעות עושה את העבירה הקלה לחמורה, ומצות קלות של אלה שנעשים במקרה ומתוך כוונות זרות נפרעות בעוה״ז, שכל הנאותיו הן חולפות ומדומות, קלות במשקלן וערכן.
20
כ״אולהפך, צדיקים השקועים במצוות בדרכי הצדק והמשפט, החסד והטוב, גם מצותם הקלה נעשית מתוך הרגלם ותשוקתם לעשות טוב, ולכן נדונים ונפרעים בעולם הזה, ובעולם הגמול שהוא כולו טוב. ועבירתם הקלה, שהיא בשגגה היוצאת מלפני השליט, שאין הנפש משתתפת בהם, נפרעים בעוה״ז ביסורים חולפים ועוברים, שמכאיבים אמנם את הגוף, אבל ממרקים את הנפש ומצרפים אותה, ככסף צרוף מזוקק שבעתים.
21
כ״בב. יסורי תוכחה. סוג זה של יסורין משמשים הערה חלקית האומרת לאדם בכל לשון של חבה ותוכחה: ״תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחך ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה׳ אלקיך״ (ירמיה ב, יט). השלוה התמידית נוסכת באדם רוח שכרון ותרדמה, והיסורים הבאים מפקידה לפקידה, מעירים ומעוררים, מפכחים השכרון ומביאים את המתיסר לפשפש במעשיו, בחפוש חודר ובודק למצוא את סבותיהן, ולבוא מתוך חפוש זה לכלל דעת ה׳, בבחינת: ״השכל וידוע אותי כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה׳״ (שם ט, כג).
22
כ״גועליהם אמרו רז״ל: אם רואה אדם שיסורין באים עליו – יפשפש במעשיו (ברכות ה, א), יפשפש למצוא התאמה בין העונש והחטא, כי במדה שהאדם מודד – בה מודדין לו [מגילה יב, ב], ואם פשפש ולא מצא – יתלה בבטול תורה, בהעדר מבית המדרש אפילו בשעה קלה, בשעה שהיה יכול להסתופף באהלה, כי הבערות היא מקור כל חטא ועון, והדעת, דעת תורה ומצוה, משפט ומוסר – היא הדרך המובילה אל חיי עד, ואין עוה״ב נקנה אלא ביסורי תוכחה, שנאמר: ״ודרך חיים תוכחות מוסר״ [משלי ו, כג] (ברכות ה, א).
23
כ״דג. יסורי כפרה. פעולת העבירות, בין אם הן מסובבות מגורמים אחרים שמעבירים אותנו על דעתינו, כדוגמת דקדוקי עניות שמעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו (עירובין מא, ב), ובין אם הן נעשות בשגגה, מטמאות את הנפש מאפילות זהרה.
24
כ״הפעולות אלה כשהן הולכות ונשנות בשוגג, או מחולשת הדעת והנפש שאינן עומדים בנסיון – נעשות להרגל טבעי שקשה לפרוש מהן, כפרתם של עבירות אלו, היא ע״י חרטה בודוי לפני אלקי עולם, והקרבת קרבנות של רכוש ונפש לפני מזבחו, והם מרימים אותנו בציצת ראשנו מתשואות החיים וחטאת ההרגל, ומכפרים על נפשותינו לפניו. מבחינה זו אמרו רז״ל: יסורים הם מזבח כפרה – לישראל (ברכות ה, ב).
25
כ״וד. יסורי אהבה. אינם עונשים או כפרתיים על מה שנעשה, אבל הם יסורים חנוכיים מדריכים ומישרים – כדוגמת רב שאוהב את תלמידו, ושוקד להגדיל חשקו ושקידתו אל הלמודים התוריים המדעיים והמוסריים, שבהם גנוזים האושר וההצלחה הנפשית, וכדוגמת האב המוכיח את בנו לשרש מקרבו נטיותיו הרעות ואולת הקשורה בנערותו, ולחנכו בדרך הישרה – והם מכוונים לקציצת הנוף הנוטה למקום טומאה, כדי להעמידו כולו במקום טהרה, ועליהם נאמר: ״כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח וכאב את בן ירצה״ [משלי ג, יב] (ברכות ה, א).
26
כ״זה. יסורין שתופיים. האדם הוא חברותי בטבעו, והוא נתון להשפעת החברה המקיפה אותו, השפעת המשפחה והשבט שגדל בסביבתם, והשפעת העיר והמדינה שהוא גר בשכנותם.
27
כ״חדעת הקהל ברובו משפעת על היחיד להשמע לחקים החברותיים והמדיניים, ודעת הרוב נעשות אצלו בלי משים דעתו הוא, ויש שאישיות אחת מבין הכלל מכריעה ויוצרת דעת הרוב, בתוקף הסברה הגיונית ובכח המופת והדוגמה המעשית, מבחינה זו היחיד והצבור עומדים לדין בבת אחת בתור פרט מצטרף אל הכלל, ובתור כלל מצורף ומורכב מפרטיו. הכלל ברובו יכול להשיב את היחיד למוטב, והיחיד אף הוא יכול לתת כוון ישר וצודק לדעת הרוב, ומשפט הצדק של אלקי המשפט מעמיד את היחיד והצבור בדין: הפרטים עוברים כבני מרון לפניו וכולם נסקרים בסקירה אחת (ר״ה יח, א), גזר דינם נחתך לשבט או לחסד בצורתם הקבוצית והמדינית או הלאומית, והיחיד, חלק הכל מקבל מנת חלקו באשרם המדיני או הלאומי של הצבור או באסונם. רשעת הרשע אינה דוחה טובתם של הרוב, וצדקת הצדיק אינה דוחה רעתם.
28
כ״טהכרעת חוב ליחיד ולצבור, אינה נערכת לפי רוב המעשים בכמותם. יש זכות שקולה ומכרעת כנגד כמה עבירות, שנאמר: ״יען נמצא בו דבר טוב״ [מלכים א, יד, יג], ויש עברה מכרעת, שנאמר: ״חוטא אחד יאבד טובה הרבה״ [קהלת ט, יח], ואינם שוקלים אלא בדעתו של אל דעות. והוא היודע היאך עורכים עונות והזכיות (רמב״ם ה׳ תשובה פ״ג ה״ב). ביסורין שתופיים אלה, הצדיק והרשע לוקחים מנת חלקם בתוך הרוב, אולם יש וההשגחה העליונה, בדרכיה הנפלאים והמסתוריים, שומרת את חסידיה לפי הערכתה הצודקת, וממלטם מאסונות הכלל, וכן הוא אומר: ״חונה מלאך ה׳ סביב ליראיו ויחלצם״ (תהלים לד, ח), ויש שהצדיקים נספים במשפט עם הרוב, משום שלא מיחו בידם, וכמאמרם ז״ל: כל שאפשר לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה – נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו ואינו מוחה – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו ואינו מוחה – נתפס על אנשי העולם כולו (שבת נד, ב), ובזה הוא מכפר על עצמו ומזכה את כל בני דורו, כאמור: ״לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל תחת אשר הערה למות נפשו ואת פושעים נמנה והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע״ (ישעיה נג, יב) (עיין סוטה יד, א).
29