הגיוני עוזיאל, שער ו; השקפת תורת ישראל באמונת ההשגחה ה׳Hegyonei Uziel, Gate VI 5
א׳הצלחתם של רשעים
שאלה זו מצאה את ביטויה הנכון בדברי חבקוק הנביא לאמור: ״למה תראני און ועמל תביט ושוד וחמס לנגדי ויהי ריב ומדון ישא, על כן תפוג תורה ולא יצא לנצח משפט, כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעקל״ (חבקוק א, ג ד). הנביא עומד ומצפה ואומר: מה ידבר ה׳ ומה אשיב על תוכחתי, ורוח ה׳ משיבה ואומרת: ״כתוב חזון ובאר על הלוחות… כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר״ (שם ב, א-ג).
שאלה זו מצאה את ביטויה הנכון בדברי חבקוק הנביא לאמור: ״למה תראני און ועמל תביט ושוד וחמס לנגדי ויהי ריב ומדון ישא, על כן תפוג תורה ולא יצא לנצח משפט, כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעקל״ (חבקוק א, ג ד). הנביא עומד ומצפה ואומר: מה ידבר ה׳ ומה אשיב על תוכחתי, ורוח ה׳ משיבה ואומרת: ״כתוב חזון ובאר על הלוחות… כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר״ (שם ב, א-ג).
1
ב׳תשובה סתומה זו מתבארת בדברי רז״ל האומרים: מגלגלים זכות ע״י זכאי וחובה ע״י חייב (שבת לב, א). הצלחתם של רשעים במדה זו היא שבט אלקים ליסר בו את הראויים לכך במדת הדין, ולאבד ע״י זה את הרשע – ״הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי״ (ישעיה י, ה). וכן אמרו לולינוס ופפוס לטורינוס: אנו נתחיבנו כליה למקום, אם אין אתה הורגנו – הרבה הורגים יש למקום, ולא מסרנו הקב״ה לידך אלא כדי לבקשו דמינו מידיך (תענית יח, ב). יש ומדת הדין של ההשגחה העליונה נפרעת תכף מעושי רשע כרשעתם, ויש שהפרעון מתאחר בזמן, אבל: חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב כי בא יבא, מאריך אפיה וגבי דיליה (ב״ר פס״ז ד, ובירושלמי ביצה ספ״ג ובשקלים פ״ה גרס: מוריך רוחיה וגבי דידיה).
2
ג׳ועדיין לא התישבה דעתם של רז״ל, בהסתכלותם על הכפירה ועוות דין השולטת ומושלת לא רק על היחיד, בבחינת: רשע מכתיר את הצדיק, אלא גם לצבור שלם, באמונתו ובגופו, וחזון זה נראה בכל מוראיו במצבו האומלל והטראגי של עם ישראל.
3
ד׳עם ישראל הדבק באלקי אמת, מכריז אמונתו ויחודו בתבל, הקדיש עצמו למלחמה בלתי פוסקת להרוס ולבטל את האליליות והעריצות שבתבל, ולתקן עולם במלכות שדי. ולשם זה בנה כמו רמים את מקדשו בהר המוריה. מדת הדין נותנת איפוא שעם זה יהיה מבוסס בעמדתו בכדי שיוכל למלא תפקידו ותעודתו.
4
ה׳ורז״ל בעמדם על חזיון זה שגוים מקרקרים בהיכלו, לועגים ורומסים ברגל גאוה את קדשי הקדשים שלו, משכן האלקים בתבל ומשכן השלום העולמי, משעבדים בבניו בכוונה לעקרם ולהזיזם מאמונתם, עומדים ושואלים: איה גבורותיו ואיה נוראותיו? וכמה יופי וגדלות טומנים בשאלה זו! הם אינם קוראים תגר על מצבם הירוד ומקדשם החרב, הם מקבלים זאת באהבה, אבל שאלתם החריפה היא: איה גבורותיו ואיה נפלאותיו? ואנשי כנסת הגדולה משיבים בדברים קצרים וברורים ואומרים: הן הן גבורותיו, הן הן נפלאותיו (יומא סט, ב).
5
ו׳ההשגחה העליונה בדרכיה הנפלאים מכוונת את מעשיה להצעיד את האנושיות כלה אל פסגת מעלתה, והיא בחרה את עם ישראל לעדי ההשגחה ושלוחיה. דוקא מפני שהגויים נכנסים אל מקדש הקדש של האומה ברגל גאוה ורמות רוח, נשפעים מקדושתה, חרבן ירושלים ע״י רומא העריצית – היה ההתחלה לחרבן הקאפיטול הרומאי עם כל אליליה. לא אלילי זהב וכסף, ולא פסלים מתים מצא טיטוס במקדש ה׳, אבל ראה בו שלחן ומנורה, שולחנו של מקום שהסתמל בשלחן לחם הפנים, ומנורת המאור – סמל אור אלקים הזורם על כל הבריאה ועל האדם בחירה, אור מלהיב ומאיר את כל מחשכי תבל, סמלים אלה העירו את כל התועים בשוא לשבר את אליליהם ולבקש את אלקי אמת.
6
ז׳גוים משתעבדים בבניו, כבשה בין שבעים זאבים – והיא מתקימת? היש לך עדות גדולה מזו על השגחת האלקים בעולמו, הן הן נוראותיו! ומה יכול להיות נורא מזה שהעם המשועבד, העשוק וגזול – הוא שהפיץ את תורתו וחזון נבואותיו בכל העמים ובכל השפות, ובכח השפעתו זו מגר לארץ שלטון העריצות והעבדות.
7
ח׳לא בקפיצה אחת עלתה האנושיות למדרגתה המוסרית והתרבותית שעומדת עליה כיום, ולא בקפיצה אחת שברה את אליליה והבליה, אבל בדם ואש, במלחמות דמים של הרס ואבדן נגלתה העריצות בכל כעורה ונוולה, והביאה לידי הכרת בטולה בעבדות המנוולת, ולתת חפש ודרור והשלטת צדק ומשפט בעולמנו.
8
ט׳רחוקים אנו מהגיע אל תעודתנו הסופית, אבל עוד חזון למועד ולא יכזב. עולים אנו, בחסדי ההשגחה העליונה, בדרך הגאולה של חזון העתיד, של השמדת הרע והפיכתו לטובה מחלטת, כפי שהובעה בחזון הנבואי של ישעיהו הנביא לאמר: ״וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ… ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ (ישעיה יא, ו־ט).
9