הגיוני עוזיאל, שער ו; השקפת תורת ישראל באמונת ההשגחה ו׳Hegyonei Uziel, Gate VI 6
א׳צדיק ורע לו צדיק וטוב לו
השאלה החמורה ביותר בנושא זה היא – שאלת אדון כל הנביאים, לאמר: ״הודיעני נא את דרכיך״ [שמות לג, יג], וכבאורם הנכון לאמר: מפני מה יש צדיק ורע לו, צדיק וטוב לו, רשע ורע לו, רשע וטוב לו (ברכות ז, א).
השאלה החמורה ביותר בנושא זה היא – שאלת אדון כל הנביאים, לאמר: ״הודיעני נא את דרכיך״ [שמות לג, יג], וכבאורם הנכון לאמר: מפני מה יש צדיק ורע לו, צדיק וטוב לו, רשע ורע לו, רשע וטוב לו (ברכות ז, א).
1
ב׳רז״ל בקשו פתרונים לחדה סתומה זו – אלה חשבו לצדק מדה זו בקשר עם האבות: צדיק וטוב לו- צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו – צדיק בן רשע, ואלה אמרו לחלק בין צדיק גמור לרשע גמור, זאת אמרת: כי הצדיק הנראה לעינינו אינו צדיק גמור, ויש בו שמץ פסול שלא נודע לנו, ולהפך ברשע, יש בו דבר טוב נעלם מידיעתנו. אבל התשובה המכרעת היא דעתו של ר׳ מאיר האומר: שתים נתנו לו ואחת לא נתנו לו, שנאמר: ״וחנותי את אשר אחון״ [שמות לג, יט] – אעפ״י שאינו הגון, ״ורחמתי את אשר ארחם״ – אעפ״י שאינו הגון [ברכות שם].
2
ג׳בתשובה זו אומרים לנו רז״ל: רשאים אנו להציץ מבעד החרכים, בחרדת קדש ובכבד ראש, ולחקור ולדרוש, לדעת ולהשיג קצות דרכי ה׳ והנהגתו הרחמנית והמשפטית בעולמו, לדעת ולהבין מתוך זה כי אנו בני אדם איננו עזובים ומופקרים כעדת נמלים וזבובים, אבל הננו מושגחים ומוארים באור אלקים, צועדים ועולים אל רמת הפסגה של תעודת האנושיות, אבל אין אנו יכולים להשיג ולדעת נפלאות תמים דעים, ״כי אל דעות ה׳ ולו נתכנו עלילות״ [שמואל א, ב, ג].
3
ד׳ואם ישאלונו לאמר: אם המסקנה הסופית שהננו מגיעים אליה תהיה: ההודאה בקצור השגתנו והעלם ידיעתנו, מה הועלנו בכל חקירתנו, ומוטב היה לו אמרנו מראש: ״במופלא ממך אל תדרוש״ [חגיגה יג, א], נשיב להם כדברי הרמב״ן לאמר: כי נועיל לעצמנו להיותנו חכמים ויודעי אלקים יתברך, מדרך האל וממעשיו, ועוד נהיה מאמינים ובוטחים באמונתו ובנודע ובנעלם יותר מזולתנו, כי נלמוד סתום מהמפורש לדעת יושר הדין וצדק המשפט, וכן חובת כל נברא עובד מאהבה ומיראה, לתור בדעתו לצדק המשפט, ולאמת הדין כפי שידו משגת, והם הדרכים שפירשנו מדברי חכמים, כדי שתתישב דעתו וידע ויתאמת אליו דין בוראו כמצדיק מה שיכיר וידע, יכיר הדין והצדק במה שהוא נעלם ממנו וכו׳, ועל ענין זה אמר אליהוא: ״אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק״ [איוב לו, ג], רוצה לומר: שישא דעו עד סוף השגת הדעות, לתת טעם וטענה במשפט האלקים, ואחר כך יתן צדק לפועלו יתברך, כי מן הטעם המושג בדעתו, יוכיח על הרחוק והנעלם שהצדק עמו והיושר במפעליו (״שער הגמול״ להרמב״ן [הודפס בסוף ספרו: תורת האדם]).
4
ה׳מסקנה
5
ו׳ההויה העולמית בכללה ובפרטיה, והמציאות האנושית מבחר הויתה, היא כולה אצילות טוביית נאצלת מאת מקור הטוב והשלמות – יוצר העולם, מנהיגו ומחוללו. אין רע במציאות, הכל הוא טוב במקומו, שעתו וזמנו. וראה והתבונן כי יוצר העולם ברא בעולמו גם מעינות רפואה וסמי מרפא, וחנן את האדם מדע שכלי רחב ועמוק להכיר ולדעת תחלואי גופו ונפשו, ולמצוא נחמה למכאוביו ותחבושת לפצעיו האנושים – שהוא עצמו מביאם עליו בפשיעתו [וכדברי הרמב״ם בפ״ד מהלכות דעות].
6
ז׳האדם, בחיר הבריאה, חונן בדעת ובינה לבחור לו את הטוב האמיתי מתוך הרע המדומה. הרשות נתונה לו לבחור הטוב: ״ראוי הוא להיות צדיק כמשה, או רשע כירבעם, חכם או סכל, רחמן או אכזר, כילי או שוע. אין מי שיכפהו ולא מי שגוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזו דרך שירצה, הוא שירמיהו אמר: ״מפי עליון לא תצא הרעות והטוב״ [איכה ג, לה], כלומר: אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב או רע (הרמב״ם ה׳ תשובה פ״ה ה״ב).
7
ח׳המציאות כולה היא חנות מזוינת, נתונה בערבון לזכותו של האדם, והיא גם מצודה פרוסה לרגליו. בחירתו הטובה של האדם מנעימה לו את חייו, מרוממת אותו אל גבהי שחקים, ופותחת לפניו בחייו ואחרי מותו גן עדנים. ובחירתו הרעה והנלוזה פורסת מצודה רעה לרגליו: הכל נתון בערבון, ומצודה פרוסה על כל החיים, החנות פתוחה והחנוני מקיף, והפנקס פתוח והיד כותבת וכל הרוצה ללות – יבא וילוה. והגבאים מחזירין תדיר בכל יום, ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, ויש להם על מה שיסמוכו, והדין דין אמת והכל מוכן לסעודה (אבות ג, טז).
8
ט׳השגחת ה׳, שהיא כולה דין ומשפט, חמלה וחנינה, פרושה על הכל, הכל מתקיים ברצונו וכולם נעשים שלוחיו, ומתקימים בדין ומשפט לפי מעשיהם.
9
י׳השגחת ה׳ מלוה אותנו בכל דרכינו ובכל צעדינו, מעמידה אותנו לדין וגומלת אותנו בדין, דין אמת שיש בו התמזגות של חנינה ורחמים: ״וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם״ [שמות לג, יט], ומיסרת אותנו במדת הדין והחמלה. בשעה שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת? – קלני מראשי קלני מזרועי (סנהדרין מו, א), אבל הצער והיסורין מלמדים ומחזירים אותנו למוטב, ומנחילים לנו ולבנינו הטוב והצפון המוחלט.
10
י״אישראל בעמים הם עדי השגחה, שמדת הדין נוהגת בהם יותר. עולמות נחרבים ועולמות חדשים נבנים במקומם, ומתקרבים אל דעת אלקים ותורתו, אבל עם ישראל הדבק באלקי אמת ותורת אמת, מתיסר מוסר אלקים: ״וצרפתים כצרף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב, הוא יקרא בשמי ואני אענה אותו, אמרתי עמי הוא והוא יאמר ה׳ אלקי״ (זכריה יג, ט).
11
י״בזו היא סיבת קיומנו, וזה הוא סוד נצחיותנו אשר לא תפסק לעד ולעולמי עולמים, כאמור: ״למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ״ (דברים יא, כא), ונאמר: ״אני ה׳ לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם, [מלאכי ג, ו]. עדות זו שנתן ישראל בכל ימי גלותו ונדודיו בעמים, היא עדות כפולה על דבקות ישראל בתורתו, ואלקיו, בארצו ומקדשו, שצפה לשוב אליה ולמלאות בה בהצלחה וגאון את תעודתו לעצמו ולכל האדם, לארצותיו ומדינותיו. והיא עדות דבקות ההשגחה לסודותיה הנפלאים בעם זה, שהוא כלי שרת ומרכבה להשראת שכינת ה׳ בעולמו, והזרחת אורו על כל פני תבל, כאמור: ״כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה׳ וכבודו עליך יראה״ [ישעיה ס, ב]. ונאמר: ״כי ה׳ יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך״ [שם כ].
12
י״געדות כפולה שנאמרה ונגלתה בגלותם של ישראל, נגלתה בהדר רב במלחמת הגאולה שהיתה בימינו ולעינינו, לא היה ישראל יוצא אל חזית המלחמה נגד עמים רבים ועצומים, ולא היה יכול לצאת ממנה בנצחון לולא האמין בה׳ אלקיו, שהוא מנחיל לו את הארץ בנפלאותיו, ולא נצח את אויביו, ולא התרוקנה הארץ מיושביה, אלא מאהבת ה׳ ומשומרו את השבועה לעם בריתו וחבל נחלתו.
13
י״דועתה הגיע שעתנו לגלות את אורה וזהרה של תורה, שהיא כדברי נעים זמירות ישראל: תורת ה׳ תמימה מאירת עינים [תהלים יט, ח־ט].
14
ט״ונתרומם כולנו לגובה רמת השעה הגדולה שאנו חיים בה, להאיר עצמנו באורה של תורה, כדי שנזכה להיות לאור גוים, לקבל את המלאך הגואל – אליהו הנביא – להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם [מלאכי ג, כג-כד], ולהשראת שלום יציב ודעת אלקים אמת בעולם כלו: ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה׳ אלקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה [מתוך תפלת המוסף לראש השנה].
15