הגיוני עוזיאל, שער ח; המאמין והחפשי בתחית האומה ד׳Hegyonei Uziel, Gate VIII 4
א׳אלה שאין להם חלק לעולם הבא
החפשי בדעות, מעין זה שנזכר בשאלה זו, שכופר בהשגחת האלקים על כל יצוריו, ולמציאות תורה אלקית לישראל עמו, הוא נמנה בכלל הכופרין, המינין, והאפיקורוסין שאין להם חלק לעולם הבא, ולא עוד אלא שמציאותם בחיים היא מזיקה ומשחיתה, (עיין סנהדרין צט, ב, והרמב״ם ה׳ תשובה פ״ג ה״ו, וה׳ ממרים פ״ג ה״ב, ויור״ד סי׳ קנ״ח סעיף ב), והדין נותן שאין לצרפו לכל דבר שבקדושה למנין עשרה, וכן השיב הרמב״ם, שאין הקראים מצטרפים למנין עשרה לכל דבר שבקדושה, מאחר שאינם מודים בדברי רז״ל, ״ומי שאינו מודה בדבריהם – איכה נוכל להצטרף עמהם בדבר אשר הם תקנו ואלו אינם מודים, ובודאי אסור הוא״ (תשובת פאר הדור סי׳ ע״א), והתשב״ץ הוסיף וכתב: ומי שאינו רוצה לקיים מצות תפילה – רשע הוא ופסול לעדות, ואינו עולה למנין עשרה (תשבץ ח״ג סי׳ ש״ט), ודקדוק לשונו: מי שאינו רוצה לקיים מצות תפילה, מורה שהוא מכוין על זה שאינו מתפלל מתוך התנגדות של כפירה במצות תפלה, וכל הכופר בתפלה הרי הוא כופר בהשגחת אלקים וקרבתו לכל אשר יקראוהו באמת, וכופר זה שאינו מודה בתפלה אינו ראוי לצרפו לדבר שבקדושה.
החפשי בדעות, מעין זה שנזכר בשאלה זו, שכופר בהשגחת האלקים על כל יצוריו, ולמציאות תורה אלקית לישראל עמו, הוא נמנה בכלל הכופרין, המינין, והאפיקורוסין שאין להם חלק לעולם הבא, ולא עוד אלא שמציאותם בחיים היא מזיקה ומשחיתה, (עיין סנהדרין צט, ב, והרמב״ם ה׳ תשובה פ״ג ה״ו, וה׳ ממרים פ״ג ה״ב, ויור״ד סי׳ קנ״ח סעיף ב), והדין נותן שאין לצרפו לכל דבר שבקדושה למנין עשרה, וכן השיב הרמב״ם, שאין הקראים מצטרפים למנין עשרה לכל דבר שבקדושה, מאחר שאינם מודים בדברי רז״ל, ״ומי שאינו מודה בדבריהם – איכה נוכל להצטרף עמהם בדבר אשר הם תקנו ואלו אינם מודים, ובודאי אסור הוא״ (תשובת פאר הדור סי׳ ע״א), והתשב״ץ הוסיף וכתב: ומי שאינו רוצה לקיים מצות תפילה – רשע הוא ופסול לעדות, ואינו עולה למנין עשרה (תשבץ ח״ג סי׳ ש״ט), ודקדוק לשונו: מי שאינו רוצה לקיים מצות תפילה, מורה שהוא מכוין על זה שאינו מתפלל מתוך התנגדות של כפירה במצות תפלה, וכל הכופר בתפלה הרי הוא כופר בהשגחת אלקים וקרבתו לכל אשר יקראוהו באמת, וכופר זה שאינו מודה בתפלה אינו ראוי לצרפו לדבר שבקדושה.
1
ב׳ואולם אין הדברים הללו אמורים אלא לצרופו בדבר של קדושה, אבל בחיי העם והקהלה חפשים כאלה, אינם יוצאים מקהל ישראל במובנו הצבורי והלאומי, ואפילו מומר שקדש קדושין גמורים וצריכה ממנו גט (אה״ע סי׳ מד סעיף ט), וכלל גדול אמרו חכמינו ז״ל: אעפ״י שחטא – ישראל הוא, וכדאמרי אינשי אסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה ואסא קרו ליה (סנהדרין מד, א). וכן מצינו כעין זה מדברי רז״ל שהאמינו את עם הארץ על טהרת יין ושמן כל ימות השנה, כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו, ומטעם זה אמרו: האידנא מקבלינן סהדותא מעם הארץ (חגיגה כב, א). וכן הקלו בית שמאי ואמרו: כלי חרס (של עם הארץ) מציל אוכלים ומשקים שבתוכו, משום שאם אתה אומר לו: טמא, כלום משגיח עליך? ולא עוד אלא שאומר לך: שלי טהור ושלך טמא (שם כב, ב). וכן האמינו את הגבאים והגובים גם על התרומה (באומר שלא נגעו בה ברגל), ולמדו זה ממה שנאמר בענין פלגש בגבעה: ״ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים״ [שופטים כ, יא] – הכתוב עשאן כולם חברים (שם כו, א).
2
ג׳מזה נלמוד שכל מקום שההתרחקות מעם הארץ גורם לאיבה ופרוד לעשות במות מיוחדות לעצמם, שיאמרו: שלי עדיף משלך, וכן בכל מקום שכנוסו של העם הוא לתקנת העם והדגשת צביונו הלאמי, כל ישראל נחשבים כחברים, ומזה נלמוד במדת בנין אב לשאלתנו בעבודת תחית העם, שאם באנו למצות את הדין ולומר להם: לא לכם ולנו לבנות בית ישראל ההרוס וארצו החרבה, נפר את אחדות העם, ונגרום שכל אחד יעשה במה לעצמו ויאמר: במה שלי טהורה משלך, ולכן מצוה עלינו להתקרב אליהם כדי לשמור אחדות העם, וכדי לקרבם אלינו ולא להתרחק מהם, שבהתרחקותנו יתרחקו יותר ויותר.
3
ד׳וכמו כן נלמד מזה בכל שעת אסיפת העם אין בודקים את היחידים בדעותיהם ואמונתם, לא בשעת אסיפה למלחמה ועבודה, ובשעת שמחת הרגלים – כולם נקראים חברים.
4
ה׳ולבד זה מצוה עלינו ללמוד מדרכי אלקינו שנאמרו בתורתו לאמר: ״השוכן אתם בתוך טומאתם״ [ויקרא טז, טז] – אעפ״י שהם טמאים שכינה בתוכם (ספרי ויקרא שם), וכן אמרו: גדול השלום ושנואה המחלוקת, שנאמר: ״חלק לבם עתה יאשמו״ [הושע י, ב] (ב״ר ל״א ז). ובאמונתנו בגואל ישראל וקדושו, אנו רואים בהתעוררות לאומית לגאולת העם, הארה אלקית להשיב נדחי ישראל אל דרכי האלוקים ותורותיו, כי נפלאים דרכי ההשגחה העליונה הדבקה בעם ישראל, להשיב את נדחיו ופזוריו אל תורת ישראל. כאמור על ידי נביאי קדשנו לאמר: ״ביום ההוא נאם ה׳ אוספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעתי״ (מיכה ד, ו), ואומר: ״ולקחתי אתכם מן הגויים וקבצתי אתכם מכל הארצת והבאתי אתכם אל אדמתכם… ומכל גלוליכם אטהר אתכם… ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם, וישבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלקים״ (יחזקאל לו, כד-כח). הא למדת שקבוץ גליות ועליה לארץ והתישבות בה – היא דרך ה׳ שבה יעברו גאולי ה׳ מארץ העמים ומטומאת העמים וגלוליהם אשר נדבקו בם, אל ארץ נחלת אבות ותורת מורשת אבות, כי חפשיות זו בכל צורותיה אינה אלא השפעת הגלות ומסבותיה, וכן אמר הקנאי הגדול: ״ואתה הסבות את לבם אחורנית״ [מלכים א, יח, לז]. והקב״ה כביכול הודה לו ואמר: ״ואשר הרעתי״ [מיכה ד, ו] (ראה ברכות לא, ב).
5