הגיוני עוזיאל, שער יג; רסג המורה י׳Hegyonei Uziel, Gate XIII 10
א׳מהות הנפש
כדרכו בכל מאמריו להקדים את האמונות אל הדעות, כן גם במאמר זה [המאמר הששי] פותח ואומר: הודיענו אלקינו יתברך ויתעלה, כי התחלת נפש האדם בלבו, עם שלמות צורת גופו, כאמרו: ״נאם ה׳ נוטה שמים ויוצר ארץ ויוצר רוח אדם בקרבו״ [זכריה יב, א], ושהוא שם חלקים לעמידתה מקובצים, וכאשר ישלם יפריד ביניהם, והעמידו נביאיו האותות והמופתים, וקבלנום מהרה.
כדרכו בכל מאמריו להקדים את האמונות אל הדעות, כן גם במאמר זה [המאמר הששי] פותח ואומר: הודיענו אלקינו יתברך ויתעלה, כי התחלת נפש האדם בלבו, עם שלמות צורת גופו, כאמרו: ״נאם ה׳ נוטה שמים ויוצר ארץ ויוצר רוח אדם בקרבו״ [זכריה יב, א], ושהוא שם חלקים לעמידתה מקובצים, וכאשר ישלם יפריד ביניהם, והעמידו נביאיו האותות והמופתים, וקבלנום מהרה.
1
ב׳אחרי יסוד אמוניי זה הביא שש דעות חלוקות במהות הנפש וסתר אותן, וקיים הדעה השביעית: כי הנפש היא ברואה שבוראה ברא אותה עם שלמות צורת האדם. ועצמה הוא עצם נקי כנקיות הגלגלים, ומקבלת האור כאשר יקבל הגלגל, ותהי בו מאירה. אבל עצמה יותר דק מן הגלגלים, ועל כן היא מדברת והנפש היא חכמה לעצמה, כי לא יתכן שקנתה החכמה מהגוף, כי אין זה מענינו. ועוד, בעבור מה שהתאמת כי הסומא רואה בחלומו, וכיון שלא השיג זה מחמת גופו – לא השיגו אלא מחמת נפשו.
2
ג׳והיא לא תפעל אלא בגוף, כי פעל כל נברא צריך אל כלי מהכלים. וכאשר תתחבר לגוף יראו לו שלשה כחות: ההכרה, הכעס והתאוה. ולכן קראה אותה לשוננו בשלשה שמות: נפש, על שום המתאוה, כאמרן: ״כי תאוה נפשך״ [דברים יב, כ]. רוח, על שום הכעס, כאומרך: ״אל תבהל ברוחך לכעוס״ [קהלת ז, ט], נשמה על שום כח המדע, כאמרך: ״ונשמת שדי תבינם״ [איוב לב, ח]. ושלשתם הם דבר אחד בלתי נפרד, שנקראים בשם כללי המאחדם, והיא – הנפש.
3
ד׳ואל שלשה שמות אלה חברה לשוננו עוד שני שמות: חיה, בעבור שהיא עומדת בהעמדת בוראה לה, ויחידה, מפני שאין דומה לה בארץ, ולא אפילו בעולם הגלגלים, שהרי נעדר מהם הדבור שבו מתיחד האדם, ומשכנה בלב, וכאשר הוא גלוי שכל הגידים אשר נותנים לגוף החוש והתנועה, צמיחתם כולם מן הלב. ואם אמנם יש בגוף האדם סעיפים שאין מוצאם מן הלב, אלא מן המוח, סעיפים אלה אינם לנפש, אלא הם מיתרים וקשרים לגוף, כגון חוט השדרה, ואברי המין, וכדומה להם, לכן סמך הכתוב תמיד הלב לנפש.
4
ה׳מזה מתחייב השארת הנפש ונצחיותה, שכיון שהיא ברואה ואינה מקרית מן הגוף, וכיון שהגוף הוא כלי לפעולתה, לכן מובן ומחוייב מאליו שהנפש לא תמות במיתת הגוף, אלא היא חיה בחיים מיוחדים לה מאת בוראה.
5
ו׳אחרי אמונה יסודית ומושכלת זאת, ואחרי סתירת כל הדעות האחרות בראיות ברורות שמוכיחות על אפסותן, חוזר הרס״ג לבטל את הטענות נגד אמונה זאת, מקרא דכתיב: ״מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה, ורוח אחד לכל, ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל… הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר, מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ״ (קהלת ג, יט-כא).
6
ז׳לבטול טענה זאת הוא אומר: לא יתכן שרצה החכם בזה שאין מותר לנפש האדם על נפש הבהמה, כי אין עם הארץ שיש לו מעט דעת אומר זה, שהרי הוא רואה עצמו נכבד מן הבהמות בהשתמשו בהם כרצונו, ולא יתכן שיאמר החכם דבר זה, שאם כן הוא מבטל החכמה שהיא מיוחדת ונכרת באדם. אבל פירושו הוא: כי גוף האדם בהרכבו מד׳ יסודות, אין לו יתרון על גוף הבהמה במאומה בחייו ולא אחרי מותו, כי הכל הולך אל מקום אחד, והכל שב אל העפר. אבל היתרון שבאדם הוא הרוח שבו, כאמרו – ״מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה״. ולא תטעה לומר, כי זאת היא שאלה ספקנית שאין לה הכרע, אלא להיפך, לפי שידיעת מחקר הנפש הוא עמוק מאד, וכענין ידיעת בורא הנמצאות, כן היא ענינה של ידיעת הנפש בעמקה. לזאת אמר – מי יודע להוקיר מי שידענה כן, רוצה בו מי שידענה כן – כבר הגיע אל השלמות וינצל מספקות, והרי זה דומה לאמרנו – האדם, והאבן והחלמיש, שוים בעני התאבנותם, ומי יודע האור המזהיר אשר באודם, והגבה בצור החלמיש, כבר הגיע לידיעה אמתית באיכות שני דברים אלה השוים במהותם ונבדלים הבדל רב בחשיבותם. ודומה לזה הוא אומרו – ״מי יודע ישוב ונחם״ [יואל ב, יד], שפירושו הוא – מי אשר ידע שהוא חוטא – ישוב. כן אומר, הנה מי אשר יודע יבין שזאת (רוח האדם) עולה היא למעלה, וזאת (רוח הבהמה) יורדת היא למטה על הארץ, (מאמר ו מהות הנפש, פרק ב).
7
ח׳כללם של דברי רס״ג במהות הנפש הוא: הגוף והנפש הם שניהם ברואים ומחודשים במאמר אחד ובזמן אחד, שאין אחד מהם קודם לחברו, ואין כל אחד מהם סבה או הכנה לחברו, אבל שניהם ברואים ברצון בוראם, והם נבדלים במהותם, כי הגוף הוא חומר אטום מורכב מד׳ היסודות. אבל הנפש היא זכה יותר מעצם הגלגלים, ומוכנה לקבל האור הגנוז, אור אלקים חיים, ולהשכיל באורו.
8
ט׳התגלות נשמת האדם היא בשלשה כחותיה: התאוני, הכעסני, והמדעי. אבל אין התגלות כחות התאוה והכעס באדם בהתגלותה בכל יתר בעלי החיים, לפי שנפשם היא דבוקה בגופם ונוצרת מהם. אבל נפש האדם היא חיה מעצמה, באשר היא ברואה ואצולה לעצמה, ולכן היא יחידה שאין לה דומה בארץ, וגם לא בגלגלי מעלה, לפי שהיא מדברת, ואין כל הנמצאים העליונים מדברים כדבור האדם שהוא נובע עפ״י בחירתו והשכלתו.
9
י׳נפש ברואה ואצולה זאת, התחברה עם הגוף, וברצון בוראה, כדי להגיע אל הנועם המתמיד וההצלחה הגמורה, כי העבודות במעשים הטובים יוסיפו לה בעצמה אור. ואם אמנם העונות מקדירים ומשחירים אותה, בכל זאת נתנה לה בטבע מציאותה טבע החרטה וכסופי התשובה, וכאשר תשוב אל מקוריותה תשוב להזדכך ולהטהר. ולכן התשובה מקובלת כל זמן שהיא מחובות אל גופה החי, ורק במות הגוף ותצא הנפש ממנו, לא יתכן לה להנקות ממה שהתערב בה, ולא תקוה לה מאומה, כאמרו: ״במות אדם רשע תאבד תקוה״ [משלי יא, ז].
10
י״אואם יאמר אומר: כי טוב לנפש שתשאר לבדה ולא תתחבר לגוף שהוא טמא בעצמו, ועלול לחטאים, ומוכן ליסורים שהם פועלים גם בנפש, לזה ישיב רס״ג ויאמר: נפש האדם לא תשיג נועמה והצלחתה ולא אל חיים מתמידים, כי אם בעבודת בוראה. ועבודה זאת אינה יכולה להעשות אלא בכלי הגוף, ואם היתה לבדה – לא היתה פועלת בעצמה, וגם הגוף לא היה פועל והיתה בריאתם ללא תכלית. ולפיכך גם העולם כולו היה ללא תכלית, כי האדם הוא תכלית הבריאה כולה, כאמור: ״נוטה שמים ויוסד ארץ ויוצר רוח אדם בקרבו״ [זכריה יב, א]. כלומר, שמים וארץ יש במעשה בראשית כי הכל בעבור נעשה אדם. ואם עדיין ימצא טוען שיאמר: יניחנה בענינה הנפרד, ויתן לה הכח לעשות עד שתגיע בו אל מה שרצה אליה? – לזה משיב רס״ג ואומר: הטוען זאת הוא כאומר שתהיה הנפש – לא נפש, והאדם – לא אדם. כי אם תהיה הנפש פועלת לא בגשם האדם, היא תהיה כוכב, או גלגל, או מלאך וכו׳, ומבקש זה חומס החכמה, כי החכמה היא היות הדברים על אמתותם, ואין החכמה שיהיו הדברים כאשר יחמוד החומד ויתאוה המתאוה.
11
י״בלטענות האחרות משיב רס״ג ואומר: הדבק העוונות בנפש אינו דבר הכרחי שאין המלטה ממנו, אבל הוא דבר בחירי כאמרו: ״ראה זה מצאתי אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים״ [קהלת ז, כט].
12
י״גטומאת הגוף? – הגוף אינו טמא אבל הוא טהור. ולא עוד אלא הטומאה אינו דבר מוחש שיחייבהו השכל, אבל התחייבה הטומאה במצות התורה, בקצת מלחות היוצאות מגופו של אדם ואחרי הפרדם ממנו.
13
י״דוהיסורים אינם נמלטים מאחת משתים: שיהיו היסורים באים לנפש בפעולותיה – בצאתה בעת החשך או הקור והחום, ואם כן היא חוטאת לעצמה, כי האלקים נתן לה שכל להשמר מאלו המקרים. שנית – הם היסורים שחדשם עליה האלקים, וזהו לטובתה והצלחתה, כאמור: ״ולמען נסותך להיטבך באחריתך״ [דברים ח, טז]. ואמר עוד: ״אשרי הגבר אשר תיסרנו יה וגו׳ להשקיט לו מימי רע״ [תהלים צד, יב יג] (שם פ״ד).
14