הגיוני עוזיאל, שער יג; רסג המורה ח׳Hegyonei Uziel, Gate XIII 8
א׳עבודה ומרי
במאמר זה [המאמר הרביעי], מניח דבר יסודי שהאדם הוא תכלית הבריאה, ובדין הוא שיהיה מצווה ומוזהר, [מקבל ה] גמול ונענש, כי הוא קוטב העולם, ומזה מתעוררת שאלת הידיעה והבחירה. בשאלה זאת נתקשו כל החוקרים שלפניו ואחריו למצוא לה הפתרון הנכון. ורס״ג פותר שאלה זאת באמרו: שהוא יודע הדברים על אמתתם, ויודע מה שיש מהם ומה שיבחרהו האדם, אבל אין ידיעתו סבה מכרחת לבחירת האדם, אלא הוא יודע העולה מפעל האדם הנופל אחר כל מחשבה והקדמה ואחור. וידיעה זאת היא מיוחדת לה׳ לבדו, וכמו שנאמר: ״ה׳ יודע מחשבות אדם״ (תהלים צד, יא), ״כי ידעתי את יצרו״ (דברים לא, כא) (מאמר ד, פ״ד), והדברים עתיקים מאד.
במאמר זה [המאמר הרביעי], מניח דבר יסודי שהאדם הוא תכלית הבריאה, ובדין הוא שיהיה מצווה ומוזהר, [מקבל ה] גמול ונענש, כי הוא קוטב העולם, ומזה מתעוררת שאלת הידיעה והבחירה. בשאלה זאת נתקשו כל החוקרים שלפניו ואחריו למצוא לה הפתרון הנכון. ורס״ג פותר שאלה זאת באמרו: שהוא יודע הדברים על אמתתם, ויודע מה שיש מהם ומה שיבחרהו האדם, אבל אין ידיעתו סבה מכרחת לבחירת האדם, אלא הוא יודע העולה מפעל האדם הנופל אחר כל מחשבה והקדמה ואחור. וידיעה זאת היא מיוחדת לה׳ לבדו, וכמו שנאמר: ״ה׳ יודע מחשבות אדם״ (תהלים צד, יא), ״כי ידעתי את יצרו״ (דברים לא, כא) (מאמר ד, פ״ד), והדברים עתיקים מאד.
1
ב׳וכבר כתבתי ע״ז בעניי במקום אחר. עיין לעיל שער הבחירה [שער ה].
2
ג׳הגזרה והבחירה
3
ד׳הרס״ג מעמיד שאלה זאת באמרו: ושואלים עוד, כשתהיה מסירת אדם להרג, או אבידת ממון בני אדם בגזרת הבורא לעונש או לנסיון, מה נאמר בזה המעשה ולמי ניחס אותו? – ולזה משיב: המות או אבוד הממון הוא מעשה אלקים, וההרג או הגניבה – הם מעשי האדם. וכאשר חייבה החכמה המות או אבוד הממון, אלו לא היה הורג או גנב זה, עושה מעשה העול, היה מת או היה אבוד הממון בסבה אחרת. וכן ענו שמעיה ואחיה לקצת מלכי אדום ואמרו: אם אנו מחוייבים מיתה, אם אין אתה הורגנו – הרבה מזיקים יש לו לפגוע בנו (תענית יח, ב).
4
ה׳הרס״ג מעורר שאלה זאת מצד אחר, ואומר: ואיך נענש דוד על העבירה בעבירה יותר חמורה ממנה, בהביא אבשלום לעשות כמוה? ויותר גדולה ממנה, באמרו: ״כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל״ [שמואל ב, יב, יב]. ועל זה משיב בדרך תשובתו הראשונה ואומר: הגברת אבשלום והשלטתו על כל אשר לדוד הוא מעשה הבורא, כאמרו: ״הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעיך״ [שם שם יא]. ומעשה העבירה הוא לאבשלום בבחירתו, והוא מה שאומר – ״ושכב את נשיך לעיני השמש הזאת״ [שם], ורצה ה׳ להודיע לדוד זאת לא בדרך גזרה של עונש, אלא להכאות את לבו בזה.
5
ו׳ובדרך זה מתרץ השאלה המתעוררת מה נאמר בסנחריב – ״הוי אשור שבט אפי״ [ישעיה י, ה], ובנבוכדנצר – ״וחזקתי את זרועות מלך בבל ונתתי את חרבי בידו״ [יחזקאל ל, כד], כי פעל הבורא לשניהם וזולתם, הוא נתינת היכולת והאמץ, כמו שהמשילם בשבט ובחרב, והם עשו על פי בחירתם, כמו שנאמר: ״אפקד על פרי גדל לבב מלך אשור״ [ישעיה י, יב], ואומר: ״ושלמתי לבבל ולכל יושבי כשדים״ [ירמיה נא, כד]. על יסוד דבריו אלה הולך ומבאר כל הכתובים שיש בהם ספקות ושבושים, למי שאינו מעיין בהם להבינם על בוריים ואמתתם.
6