הגיוני עוזיאל, שער יז; ה' הוא האלקים ב׳Hegyonei Uziel, Gate XVII 2
א׳מונותיאיסמוס ופנתאיסמוס, יחוד האלקים -האלקים והטבע
שתי דעות אלה נראות לכאורה קרובות ודומות זו לזו, הואיל ושתיהן מורות ביחוד האלקים, כי הטבע בכל צבאות צורותיו וגוניו אינו אלא חטיבה אחת מרובת החוליות והגוונים, ושתיהן מודות גם במציאות האלקים בכל מלא העולם. ולכן יש שמיחסים את אמונת הפנתאיסמוס לאמונת האלקות של תורת ישראל, וביותר לתורת הסוד והקבלה של היהדות, שהיא אומרת שהאלקים ממלא כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה. אבל, לאמתו של דבר, האלקים לפי אמונת היהדות אינה זו של פנתאיסמוס, זאת אומרת שהאלקים והטבע הם בלתי נפרדים, כי האלקים הוא הטבע והטבע הוא האלקים, אמונה זו לפי השקפת היהדות היא כפירה באלקים, כי לפי דעה זו מורידים את האלקים אל הטבע ומגבילים את מציאותו, מגדולי העולם ומלואו: השמים והארץ וכל צבאותם, שבמה שהם גדולים ורחבים, בכל זאת יש להם גבול וסוף. אבל היהדות להיפך מזה, מעלה את הטבע אל האלקים, כי השמים והארץ וכל צבאם הם אצילות אלקית, או צמצום אור אלקים והתגלות יכלתו ורצונו הגדול ביצוריו. דבר זה שהוא נמסר בלחישה מפי הרב לתלמיד, אמרו אחד מרז״ל במאמר קצר, אבל עמוק מאד, וכך מספרת האגדה: רבי שמעון בן יהוצדק שאל לרבי שמואל בר נחמני אמ״ל: מפני ששמעתי שאתה בעל אגדה – מהיכן נבראת האורה? אמר לו: התעטף הקב״ה בשמלה לבנה, והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו, ואמר לי בלחישה, אמ״ל: מקרא מלא הוא, שנאמר [תהלים קד, ב]: ״עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה״ (ב״ר פרשה ג, ד).
שתי דעות אלה נראות לכאורה קרובות ודומות זו לזו, הואיל ושתיהן מורות ביחוד האלקים, כי הטבע בכל צבאות צורותיו וגוניו אינו אלא חטיבה אחת מרובת החוליות והגוונים, ושתיהן מודות גם במציאות האלקים בכל מלא העולם. ולכן יש שמיחסים את אמונת הפנתאיסמוס לאמונת האלקות של תורת ישראל, וביותר לתורת הסוד והקבלה של היהדות, שהיא אומרת שהאלקים ממלא כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה. אבל, לאמתו של דבר, האלקים לפי אמונת היהדות אינה זו של פנתאיסמוס, זאת אומרת שהאלקים והטבע הם בלתי נפרדים, כי האלקים הוא הטבע והטבע הוא האלקים, אמונה זו לפי השקפת היהדות היא כפירה באלקים, כי לפי דעה זו מורידים את האלקים אל הטבע ומגבילים את מציאותו, מגדולי העולם ומלואו: השמים והארץ וכל צבאותם, שבמה שהם גדולים ורחבים, בכל זאת יש להם גבול וסוף. אבל היהדות להיפך מזה, מעלה את הטבע אל האלקים, כי השמים והארץ וכל צבאם הם אצילות אלקית, או צמצום אור אלקים והתגלות יכלתו ורצונו הגדול ביצוריו. דבר זה שהוא נמסר בלחישה מפי הרב לתלמיד, אמרו אחד מרז״ל במאמר קצר, אבל עמוק מאד, וכך מספרת האגדה: רבי שמעון בן יהוצדק שאל לרבי שמואל בר נחמני אמ״ל: מפני ששמעתי שאתה בעל אגדה – מהיכן נבראת האורה? אמר לו: התעטף הקב״ה בשמלה לבנה, והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו, ואמר לי בלחישה, אמ״ל: מקרא מלא הוא, שנאמר [תהלים קד, ב]: ״עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה״ (ב״ר פרשה ג, ד).
1
ב׳אצילות האורה שהיא הבריאה בכל צבאותיה, אינה עצם המאציל, ואף לא חלק ממנו, כי החלק דומה להכל, אבל האלקים לפי אמונת ישראל אין דומה לו בשמים ממעל ועל הארץ מתחת [ראה דברים ד, לט], ולא עוד אלא שגם האצילות הראשונה שממנה השתלשלו כל הספירות העליונות עד ספירת המלכות ועולם העשיה, בבחינת הלוך ושוב, אור פנימי שופע מספירת הכתר, ואור חוזר מספירת המלכות אל הכתר העליון, שהיא האצילות הראשונה, גם אצילות זו שנקראת בפי תורת הסוד ״כתר עליון״, היא נעלמה מבינת אדם והשגתו, ״לית למחשבה תפיסה בה כלל״ [תיקוני זוהר. פתח אליהו ז״ל], הנאצל איננו שלוחו של המאציל שרק שמו נקרא אליו ואין משלחו הולך עמו, אבל הנאצל נשאר קשור בקשר בלתי נפסק עם המאציל.
2
ג׳ואם אתה רוצה לקבל מושג כל שהוא מאצילות זו, צא ולמד מאצילות הרוח של הרב לתלמידו, והבן לאביו, כשהוא גם מחנכו ויוצר נשמתו, אצילות זו מתעצמת בנפשו של הנאצל עד כמה שהוא יכול לקבלה, ובאותה המדה שהוא נאצל ממנה, כן מתרבה דבקות הנאצל אל המאציל, והשפעה אצילית זו נשארת קיימת בו גם אחרי הסתלקותו של הרב, ולא עוד אלא שעוברת כמסורה מרב לתלמיד, ומאב לבן, דורות עולם.
3
ד׳אצילות זו מקשרת את התלמיד להרב, את היצור אל היוצר, הרב לתלמיד, היוצר אל היצור, כי היצור הוא חלק אצילי ממנו, והיוצר הוא הכל, ואי אפשר לדבר יותר בשאלה עדינה זו, ורק נזכיר מאמרם של רז״ל לאמר: אין אנו יודעים אם הקב״ה מעונו של עולם, ואם העולם הוא מעונו של מקום, עד שבא משה ופירש: ״אדני מעון אתה היית לנו״ [תהלים צ, א] – שהוא מקום עולמו, ואין העולם מקומו (שו״ט מזמור צ, וילקוט תהלים שם [ובילקוט המכירי על תהלים ציינו כמקור לתשובה זו את הפסוק ״מעונה אלהי קדם״ – דברים לג, כז[).
4
ה׳בהוראה זו, וכדי להביע התנגדות גמורה לאמונה המוטעית של הפנתאיסטים, קראו בעלי תורת הסוד לה׳ אלקי ישראל בשם: ״אין סוף״, ומכאן אתה למד שהאלקות לפי השקפת היהדות אינה יכולה להיות מובעת בשם מונותאיסמוס, כי הרי יש כאלה שקדמו ליהדות, או שבאו אחריה, לכלל אמונה זו של יחוד האלקים, אבל כפרו בהשגחתו, באמרם: ״הלא אלוק גבה שמים וראה ראש כוכבים כי רמו, ואמרת מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט, עבים סתר לו ולא יראה, וחוג שמים יתהלך (איוב כב, יב-יד), או כדברי פלוסופי יון האומרים: השגחת האלקים פוסקת בעולם הירח, והכל נעשה על ידי שלוחיו הטבעיים. אבל אלוקי ישראל הוא נמצא בכל, ממלאכי מעלה ודרי מטה, כל יצור מיצוריו מקבל את אצילותו לפי מדת הכשרתו הטבעית, והוא שוכן בתוך עמו בחירו, אשר יצרם והכינם להיות כלי קבול, ומרכבה להשראת שכינתו, כאמרו: אני ה׳ ״השוכן אתם בתוך טומאותם״ [ויקרא טז, טז], וכן נאמר מפי נביאי קדשו לאמר: ״כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו, מרום וקדוש אשכון, ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים״ (ישעיה נז, טו). אין דבר נסתר מעיני השגחתו, ואין כל מחיצה מפסקת בין היצור ליוצרו – הכל נאצל ממנו, וחי ופועל במאמרו, כי הוא מחיה את הכל, והכל הם שלוחיו עושי רצונו וממלאי גזרתו, וכולם מתאחדים באחדותו. אלוקי ישראל הוא הוא יחידו של עולם, והוא אדון כל הנשמות, ומושל בכל הבריות, אין דבר נמצא אלא מסבת הויתו ורצונו של בורא עולם, אין דבר מתקיים אלא במאמרו ורצונו, ואין דבר אשר יוצא מאדונות שלטונו, וזה הוא הסוד של השמות הוי״ה ואדנו״ת, שהם מביעים את מציאות הנצח של הויה אלקית, שהיא נעלמת ונסתרת מכל מחשבה, ובהויתו מתהוה מתקיים ומתאחד הכל, ואדנותו מורגשת ומובנה לכל איש אשר עינים לו לראות ולב מבין לו.
5