הגיוני עוזיאל, שער יז; ה' הוא האלקים ג׳Hegyonei Uziel, Gate XVII 3
א׳המונותאיסט והפנתיאיסט והטבע,
המונותיאיסט והפנתיאיסט – מי מכבד את הטבע יותר?
המונותיאיסט והפנתיאיסט – מי מכבד את הטבע יותר?
1
ב׳זאת היא שאלת אחד העם ב״פרשת דרכים״ (ח״ג, לג מאמר ״תחיה ובריאה״), והוא משיב בפשיטות גמורה ופוסק בסכינא חריפה ואומר: הוי אומר האחרון – ז״א הפנתיאיסט – והוא מסביר את דעתו ואומר: כי בעוד שהמונותיאיסט רואה בטבע רק שלוחו של מקום, כלי תשמישו של רבון העולמים, שעשהו כרצונו ועומד על גביו, הנה הפנתיאיסטי, אינו מפריד בין ״אל״ ל״עולם״, ו״רוח אלקים״ הנראית לו בעומק יסוד המציאות אינה בעיניו דבר שלמעלה מן הטבע, אלא היא – הוא.
2
ג׳דבריו יכולים להיות צודקים ביחס לאמונה המוטעית של מונותיאיסמוס הפלוסופי, שהעולם הוא שלוחו של מקום שאין משלחו עמו, ואינו יכול לשנות שליחותו, מבחינה זו האדם לא רק שאיננו מכבד את הטבע, אבל הוא גם שונא אותו, לפי שהוא מביא עליו ברוב המקרים כעס ומכאובים, רוגז ותמרורים, כמלאך מות זה שבכל היותו שליחו של מקום – הוא שנוא לכל.
3
ד׳מבחינה זו הפנתיאיסט מעולה ממנו, שאינו דומה הכבוד שאדם רוחש לשלוחו של מלך, לכבודו של המלך עצמו, אבל גם הפנתיאיסט אינו יכול לכבד את הטבע, כי בהיותו לאכזר לו – הוא מקלל את הטבע ואת האלקים יחד, מקלל את יומו ואת עולמו, ואומר: מוטב שלא נברא העולם והטבע משנברא, ונוח לו לאדם שלא נברא.
4
ה׳בעלי אמונות אלה אין להם תקוה ולא נחמה בחיים, לדעתם אין יתרון לאדם על כל הברואים, שכולם הם צורות הטבע וגלגלי התנועה של העולם הטבעי, וכולם מהאדם ועד הרמש הקטן הנברא מהאשפה, הסחי והמאוס, המה מהוים את הטבע ואלקיו, וממלאים תפקידם הטבעי והאלקי בחיים.
5
ו׳אבל המכבדו ואוהבו, זה העומד על ההשקפה המונותיאיסטית של עם ישראל, שמתוך הסתכלות חודרת במעשי בראשית, רואים חכמת יוצרם, מנהיגם ומקיימם, ואומרים בהתפעלות של אהבה עזה ונשגבה: ״מה גדלו מעשיך ה׳ מאד עמקו מחשבותיך״ (תהלים צב, ו), ובנושאם עין למעלה מוסיפים להתפעל שוב, ועונים בשירה ואומרים: ״כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת…ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ״ (שם ח, ד-י).
6
ז׳ומתוך התנשאות נפש עילאית זו, מתחבר עם מלאכי מרום ושרפי קדש, ויחד כולם פה אחד עונים ואומרים באהבה ובאימה, בקדושה והערצה: ״קדוש, קדוש, קדוש ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו״ [ישעיה ו, ג]. והכרה זו נותנת נעימות וענג בחיים, שכל עולמנו עם צרותיו ופגעיו כדאים לו.
7
ח׳אמנם בכל עושה אלקים שליחותו, וכולם נעשים בשעתם שלוחיו של הקדוש ברוך הוא, שליחי משפט אלקים, שהוא כולו צדק, אהבה ורחמים, וכולנו נכנעים באהבה, ומצדיקים עלינו את הדין, שהוא דין אמת ומשפט צדק, אהבה ורחמים.
8
ט׳שלוחיו אלה אינם נבדלים משולחיהם, אבל קרובים אליו, ולכן גם כשחרב חדה מונחת על הצואר, וגם כשכל העולם חשוך בעדינו, הננו מרגישים קרבת אלקים הממלא באורו את כל עולמנו, מתנשאים אליו בתפלתנו, באמונה והכרה כי הוא קרוב אלינו, וכדברי משה רועינו ומחוקקנו לאמר: ״כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה׳ אלקינו בכל קראנו אליו״ (דברים ד, ז), וכן אומר נעים זמירות ישראל במזמוריו: ״קרוב ה׳ לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת״ (תהלים קמ״ה, יח). טבע זה שנעשה שלוחו של מקום, ושבט אלקים להרבות פצעינו במשפט, הוא יהיה בין רגע שלוחו של מקום לרפא את פצעינו, ולהעריף עלינו בריאות ושלום, כדברי הכתוב: ״ראו עתה כי אני הוא ואין אלקים עמדי, אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא, ואין מידי מציל״ (דברים לב, לט).
9
י׳אמונה זו שהיא יסוד היסודות של תורת ישראל, מחבבת את החיים – למרות כל פגעיהם, מבכרת את הטבע – למרות כל הרפתקאות ומרעין בישין שנותן לנו ביד נדיבה ובמדה גדושה, כי בטבע זה שהוא היצור, משתקף גדולת היוצר, שאין חקר לגדולתו וחכמתו, משפטו וצדקתו, אהבתו וחסדו לברואיו, אשר בראשם האדם שבראו בצלמו, והעדיפו על כל יצוריו, בנשמת שדי – חלק אלוק ממעל – שהשכין בקרבו, ובדעה והשכל אשר חנן אותו לרדות בכל כחות הטבע, לנצלם ולהשכיל על ידם ומתוכם מפלאות תמים דעים.
10