הגיוני עוזיאל, שער יח; המצות ותכליתן א׳Hegyonei Uziel, Gate XVIII 1
א׳חקירת התכלית במעשה המצות
הרמב״ם ז״ל אומר: ״כמו שחלקו אנשי העיון מבעלי התורה, אם מעשיו יתעלה נמשכים אחר החכמה, או אחר הרצון לבד, לא לבקשת תכלית כלל, כן חלקו זו המחלוקת בעצמה, במה שנתן לנו מן המצות, שיש מי שלא יבקש לזה סבה כלל, ויאמר: שהתורות כלן נמשכות אחר הרצון לבד, ויש מי שיאמר: שכל מצוה ואזהרה מהן נמשכת אחר החכמה והמכוון בה תכלית אחת, ושהמצות כולן יש להן סבה, ומפני התועלת צוה בהן, והיות לכלם עלה, אלא שאנחנו נסכל עלת קצתם, ולא נדע אופני החכמה בהן״ (מו״נ ח״ג פ׳ כו).
הרמב״ם ז״ל אומר: ״כמו שחלקו אנשי העיון מבעלי התורה, אם מעשיו יתעלה נמשכים אחר החכמה, או אחר הרצון לבד, לא לבקשת תכלית כלל, כן חלקו זו המחלוקת בעצמה, במה שנתן לנו מן המצות, שיש מי שלא יבקש לזה סבה כלל, ויאמר: שהתורות כלן נמשכות אחר הרצון לבד, ויש מי שיאמר: שכל מצוה ואזהרה מהן נמשכת אחר החכמה והמכוון בה תכלית אחת, ושהמצות כולן יש להן סבה, ומפני התועלת צוה בהן, והיות לכלם עלה, אלא שאנחנו נסכל עלת קצתם, ולא נדע אופני החכמה בהן״ (מו״נ ח״ג פ׳ כו).
1
ב׳הרמב״ם ז״ל מבטל שתי דעות אלה, על הראשונה הוא אומר: ״מבני אדם אנשים שיכבד עליהם נתינת סבה למצות מן המצות, והטוב אצלם שלא יושכל למצוה ואזהרה ענין כלל, ואשר יביאם לזה הוא: חולי שימצאוהו בנפשם, לא יוכלו להגות בו ולא ידעו לומר אותו, והוא: שהם יחשבו שאם יהיו אלו התורות מועילות בזה המציאות ומפני כך נצטוינו בהם, יהיה כאלו באו ממחשבות והשתכלות בעל שכל. אמנם כאשר יהיה דבר שלא יושכל לו ענין כלל, ולא יביא לתועלת, יהיה בלי ספק מאת ה׳, כי לא יביא מחשבת אדם לדבר מזה, כאילו אלה חלושי הדעת, היה האדם אצלם יותר שלם מעושהו, כי האדם הוא אשר יאמר ויעשה מה שמביא לתכלית אחת, והשם לא יעשה כן, אבל יצונו לעשות מה שלא יועילנו עשותו, ויזהירנו מעשות מה שלא יזיקנו (שם פ׳ לא).
2
ג׳ועל הדעה השניה הוא אומר: כתובי התורה מבוארים כן, שכן הוא אומר: ״חקים ומשפטים צדיקים״ [דברים ד, ח], ״משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו״ [תהלים יט, י], ואלו שנקראים ״חקים״, כשעטנז ובשר בחלב, ואשר כתבו עליהם החכמים ז״ל ואמרו: חקים שחקקתי לך אין רשות להרהר בהם [יומא סז, ב. תנחומא חוקת י׳. קהלת רבה פ״ח, ה], לא יאמין המון החכמים שהם ענינים שאין להם סבה כלל, ולא בוקש להם תכלית, כי זה יביא לפעולות ההבל, אבל יאמין המון החכמים שיש להם עלה, ר״ל – תכלית מועילה על כל פנים, אלא שנעלמה מאתנו אם לקוצר דעתנו, או לקצור חכמתנו…ואשר תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו: ״משפטים״, ואלו שאין תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו: ״חקים״, ויאמרו תמיד ״כי לא דבר רק הוא מכם״ [דברים לב, מז], וכבר ידעת הדבר המפורסם אצלנו ששלמה ידע סבות המצות כולן, מלבד פרה אדומה, וכן אמרם שהשם העלים סבות המצות שלא יזלזלו בהן, כמו שאירע לשלמה בשתי מצות אשר התבארו עלתן (ראה סנהדרין כ״א, ב).
3
ד׳דעה זו מחזק הרמב״ם בראיות מכריעות ממאמרי הכתובים: ״לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה״ [דברים ו, כד], ״אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה״ [שם ד, ו], כבר באר, שאפילו החוקים כלם יורו אל כל הגוים שהם בחכמה ותבונה, ואם יהיה ענין שלא יודע לו סבה ולא יביא תועלת ולא ידחה נזק, למה יאמר במאמינו או בעושהו שהוא חכם ונבון וגדול המעלה ויפלאו מזה האומות? (שם ח״ג פ׳ ל״א).
4
ה׳אולם לעומת זאת התקשה הרמב״ם במאמרם רז״ל שנראה מתנגד לסברה זו, והוא אומרם [תנחומא שמיני ז]: מה איכפת להקב״ה בין שוחט מן הצואר למי שהוא שוחט מן העורף? הוי אומר לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות שנאמר: ״אמרת ה׳ צרופה״ [תהלים יח, לא]. מאמר זה מוכיח בתחלת המחשבה שקצת המצות אין להם עלה – אלא המצות בהן בלבד, ולא כיון בהם תכלית אחרת ולא תועלת נמצאת.
5
ו׳דברים אלה בלתי מובנים לי, כי הלא צרוף הבריות בהזדככות התכונות, שפור המדות ובהירות המחשבה, היא תכלית מעולה ותועלת נמצאת מרובה. וכבר עמד בזה הרב קרשקש. ובפירוש שם טוב ביאר שהרמב״ם מבאר מושג וצרוף הבריות ״כהוראת מבחן ונסיון״ כלומר: לנסות את האדם אם יעשה מה שצוה ה׳, כמו שיעשה הצורף להבחין בין כסף וזהב. ואין זה נכון לדעתי, כי הוראת פועל צרף היא בירור הסיגים והפסולת כדי לגלות הזהב והכסף בבהירותם וטהרתם, וכן כתב הרד״ק בשרשיו (שרש צרף) שהוראת מושג זה היא התוך וזקוק. והרמב״ן למד ממאמר זה שכל המצות נתנו לתועלת לצרף בהן הבריות שתהיינה בכסף צרוף, כי הצורף אין מעשהו בלא טעם אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצות מכוונות להוציא ממנו כל אמונה רעה, להודיענו האמת ולזוכרו תמיד (הרמב״ן עה״ת דברים כב, ו).
6
ז׳לכן הרמב״ם בא לכלל דעה מפשרת ואמר: ״כלל המצוה יש לה סבה בהכרח, ומפני תועלת אחת צוה בה. אבל חלקיה הם אשר נאמר בהם שהם למצוה לבד, והמשל בו הריגת בע״ח לצורך המזון הטוב, מבוארת התועלת. אמנם היותו בשחיטה לא בנחירה, ובפסיקת הושט והגרגרת במקום מיוחד, אלו וכיוצא בהם נאמרו לצרף בהם את הבריות״ [מו״נ ח״ג, כו[. הרמב״ם ז״ל לא התישבה דעתו במשל זה, לפי שבמצות השחיטה יש כונה תכליתית גם בפרטיה: לברור מיתה קלה עם קלות המעשה לבע״ח הנשחטים על ידינו לצרכינו, אבל המשל הנכון לדעתו הוא: ענין הקרבנות, כי המצוה בהקרבת הקרבן יש לה תועלת גדולה, אבל היות הקרבן האחד כבש והאחד איל, והיות מספרם, מספר מיוחד, זה אי אפשר לתת לו עלה כלל, וכל מי שמטריד עצמו לתת סבה לדבר מאלו החלקים, הוא בעיני משתגע שגעון ארוך, ואינו מסיר בזה ההרחקה אך מוסיף הרחקות, ומי שידמה שאלו יש להם הסבר, רחוק מן האמת, כמי שידמה שהמצוה כולה היא ללא תועלת נמצאת (שם).
7
ח׳הרמב״ם ז״ל העלים במאמרו זה את שמות בעלי הדעה הראשונה, ופירש במקום אחר ואמר: ולא תקשה לך מאמרם: האומר על קן צפור יגיעו רחמיך – משתקים אותו, מפני שעושה מדותיו של הקב״ה רחמים ואינן אלא גזרות (ברכות לג, ב) כי הוא לפי הדעה שאין טעם לתורה אלא הרצון בלבד, הרי שבעלי דעה זו הם מחכמי רבותינו האמוראים ז״ל.
8
ט׳ואני הקטן הנני יושב בקרקע כתלמיד לפני רבו ואומר: חלילה וחלילה ליחס לרז״ל דעה זו: שהמצות כולן אין להם טעם תכליתי אלא רצון המצוה לבד. אבל כונתם במאמר זה היא ברורה לאמור: שמדת הרחמים שבקצת המצות, אינה מדת חסידות כעין מה שאמרו: ״ובו תדבק״ [דברים י, כ], ״והלכת בדרכיו״ [שם כח, ט] – מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו׳ [שבת קל״ג, ב], שהיא מדת חסידות, אבל היא גזרה עלינו להיותנו רחמנים ולעשות מעשה רחמים גם בבע״ח, ומבחינה זו מקבלים שכר על עשייתה, ונענשים על בטולה, משום המשמעת שבה בקיומה, והמרי שבבטולה.
9
י׳הרמב״ן [דברים כב, ו] כתב: לא חס האל על קן צפור, ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעים בבעלי נפש הבהמות למנוע אותנו מעשות בהם צרכינו… אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר.
10
י״אוהנה מצות אלה בבהמה, בתלמודין ובירושלמי, אינו אלא בטעמה של הלכה זו, אבל לא בעיקר הדבר שהמצות הן גזרות עלינו, ודעה זו מוסכמת בירושלמי: אלין דמתרגמין עמי בני ישראל, כמה דאנא רחמן בשמים כך תהוון רחמנים בארעא, תורתא או רחילה יתה וית ברה לא תיכסון תרויהון ביומה חדא, לא עבדין טבוות, שעושין מדותיו של הקב״ה רחמין [ירושלמי ברכות פ״ה ה״ג].
11
י״בהחנוך מפרש מאמר זה ביחס לשם יתעלה, שאין מצותיו נמשכות בו מצד מדתו הרחמנית, שאין מדת הרחמנות בו חלילה כמו בבני אדם, שהרחמנות בהם מוכרחת בטבעם ששם בהם הבורא, אבל הרחמנות אצלו מחפצו הפשוט שחייבה חכמתו לרחם, מפני שהיא מדה טובה וכל הטובות נמצאות מאתו, ואמרו: כי בצוותו אותנו ע״ז – לא מצד הכרח מדת הרחמנות צונו בדבר, אבל הצואה ע״ז וב״אותו ואת בנו״ וכשאר המצות אינו אלא כגזרה לפניו שגזר על זה בחפצו הפשוט…והנה המצות האלה בבהמות ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזרות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות, וכן יקראו כל מצות התורה עשה ולא תעשה – גזרות [ספר החינוך מצוה תקמ״ה].
12
י״גודבריו אינן נהירין לע״ד, שהרי הכתוב אומר: ״ורחמיו על כל מעשיו״ [תהלים קמה, ט] (ועיין ב״מ פ״ה, א) והלכה פסוקה היא: צער בעלי חיים דאורייתה (ב״מ לב, ב), ואין זה מסתבר לומר שאסור צער בע״ח הוא משום הדרכה במדת הרחמים, ומניעה ממדת האכזריות לבני אדם, אבל ברור הוא שצער בע״ח אסור משום שמצוה עלינו לברור מיתה יפה בקלות המעשה, גם בשעת הריגתם לצרכנו, כי לא הותר לנו להשתמש בבע״ח שנתנו לרשותנו והנאתנו אלא במדת הצורך ההכרחי, ובמדת הרחמים היותר אפשרית.
13
י״דעכ״פ גם לדעת הרמב״ן לא הותר לנו מנהג אכזריות אפילו בבע״ח, כדי שלא נתרגל לעשות זאת גם בבני אדם, וכדי שלא נדבק במדות מגונות.
14
ט״ווכאן אנו רואים מה בין הפלוסופיא לבין התורה, כי שפינוזה הפלוסוף אומר: מאחר שזכותו של כל אחד ואחד נגדרת לפי מדת הטובה, או לפי יכלתו, הרי יפה זכותם של בני אדם ביחס לחיה, מזכותה היא ביחס לנו, אינו כופר שהחיות הן בעלות הרגשה, אלא שאינו מודה שבשבילם לא יהיה מותר לנו לדאוג לתועלתנו ולהשתמש בהן כטוב בעינינו, כיון שאין הן מתאימות עמנו בטבע והפעלותיהן שונות מן הפעלות האנושיות (תורת המדות לשפינוזא תרגום קלצקין ד׳ רס״ב).
15
ט״זאמנם זו היא תורת הפלוסופיא הרציונאלית, אבל תורת אלקים גוזרת ואומרת: אסור לך להשתמש בבעלי חיים שנתנו להנאתך כחפצך האכזרי, אלא נהוג בהם מדת רחמים גם בשעה שאתה משתמש בהם לתועלתך, וזהו הטעם למצות ״אותו ואת בנו״, שלוח הקן, ולא תחרוש בשור ובחמור, ולא תחסום שור בדישו, וכדומה. ואין דעתי נוחה מפירוש פלוסופיא זה [של בעל ספר החינוך והרמב״ן], כי אמנם מדת הרחמים שאנו מיחסים לו אינה דומה למדת הרחמים שבנו, שהיא מקרה נוסף לנו מצד ההרגשה וההתפעלות, אבל ה׳ יתעלה ומדותיו הן עצמיותו, והוא רחום מצד עצמיותו ושלמות טוביותו, אבל אין זה הולך לומר שהרחמים אצלו ומצותיו לבני אדם במדה זו היא גזרה, וביאור מאמר זה לפי דעתי הוא כמו שאמרנו: שמדת הרחמים שאנו מצווים בה, אינה מדת חסידות ככל המדות שנאמר בהם: ״ובו תדבק״ – להדבק במדותיו, אבל הן גזרות עלינו, שאם פרשנו מהם – מרינו את גזרתו העליונה, וזו היא מכלל טובותיו עם בני אדם להכניסם תחת עול מלכות שמים, וזו היא הנקודה ההתחלתית והסופית להישרת האדם לזכות נפשו ומדותיו והצלחתו בשני עולמיו.
16
י״זנשוב לעניננו: מדבריהם של הרמב״ן והרא״ה בעל החנוך מתברר, שבמאמרם של רז״ל שמדותיו של הקב״ה הן גזרות ולא רחמים, אינו מכוון לומר שהמצות כולן הן משוללות תכלית תועלתי ומיוחסות רק אל הרצון והגזרה, דבר זה לא עלה על דעת רז״ל, לפי שדעה זו היא מתנגדת לתורת ישראל בכתבה וברותה [=טהרתה וזכותה], אלא דעתם של רז״ל היא שהתורה במצותיה הרבות מכוונת להצלחת האדם באישו ובמינו בשני עולמותיו, וזו היתה כוונת המצוה העליון, שמטובו הגדול והמוחלט העדיף על יצור כפו זה, האדם – תורה ומצות, להדריכו בדרך חייו בזכות הנפש. אולם אנו המצווים צריכים לחקור ולדעת כוונה עליונה זו, שממנה נמשכת אהבה לקיום מעשה המצות, ועם זה צריכים לקיים את מצות ה׳ כגזרות עלינו מאת מלכו של עולם, ובצרוף שתי כוונות אלה אנו עושים מצותיו מאהבה ויראה.
17
י״חדבר זה מפורש בדברי רז״ל במאמרם: מנין שלא יאמר אדם: אי אפשי לבוא על הערוה, אבל אפשי, ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי, תלמוד לומר: ״ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״ [ויקרא כ, כו], נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים (ספרא ויקרא כ, כו), מאמר זה מובא בגרסא אחרת בפירש״י (שם): שלא יאמר אדם: קצה נפשי בבשר חזיר, ואי אפשי ללבוש כלאים. והרמב״ם גורס: אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, ואי אפשי לבוא על הערוה (שמונה פרקים להרמב״ם פ״ו).
18
י״טמאמר זה בפשוטו הוא קשה ההבנה, כי איך ילמדו חז״ל לשקר ולומר אפשי בדבר שהנפש קצה ממנו, כגון אכילת חזיר, ואסורי עריות, שהם מתועבים אצל כל אדם, אפי׳ הפראי ביותר, שכולם מתרחקים מעריות – אלא שחלוקים בסוגי העריות, ואין שום הגיון שהאדם יאמר אפשי בדבר שבאמת מתרחק ממנו מהכרתו! אבל לדעתי רז״ל כוונו במאמרם זה ללמדנו שכל מצות לא תעשה לסוגיהם, בין אלה שטעם אסורם מובן לנו, ושהיינו פורשים מהן מהכרתנו, כגון אסור עריות, ובין אלה שיש בפרישתם משום תיקון הגוף ובריאותו, כגון בשר בחלב וחזיר, ואלה שהן בגדר חקים, כגון: כלאים, כולם שוים בנקודה אחת הכוללת את הכל, שהיא קבלת עול מלכות שמים, ושלא יאמר אדם: אני פורש מאסור זה או אחר, מפני התועלת הגופנית והמוסרית שבו לבד, אבל נאמין שכל מצותיו הגלויות לנו בטעמן, כהנסתרות לנו, הן ממדת טובו, ומגיעות אותנו אל הטובה האלקית, ואנו מקיימים אותם מתוך קבלת עול מצות מלכות שמים, שאין טובה עולמית דומה לה, ולזה סיימו בדבריהם ואמרו: נמצא פורש מן העברה, ומקבל עליו עול מלכות שמים. וכן במצות עשה – כלל גדול אמרו רז״ל: ״גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה״ (קדושין לא, א). זאת אומרת: כל מצות עשה, בהיותה מאמצת ומלמדת את האדם לעשות טוב – מקנה לעושיה הטובה הנמשכת ממנה, וגם גוי העוסק בתורה ומצות מקבל שכר טוב הנמשך מפעולותיו (עיין ב״ק לח, א ותוספתא סנהדרין פ׳ יג), אבל ״גדול המצווה ועושה״ מבחינת קבלת עול מלכות שמים, שהיא יסוד לכל התורה והמצות.
19
כ׳דבר זה הוא מפורש בתורה לאמר: ״ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה׳ אלקינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה, וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה׳ אלקינו כאשר צונו״ (דברים ו, כד־כה), והדברים אינן צריכים פירוש ודרוש אלא הכתוב מדבר בעצמו ואומר: שהוא ה׳ המהווה ומנהיג את עולמו בחכמה ואהבה, צוה את עמו כל פרטי מצותיו, שהן מכוונות ליראה את ה׳ לטוב לנו כל הימים ולחיותנו כיום הזה, אבל אנו המצווים מקיימים מצותיו גם אם לא נדע כוונותיהן ותכליתן, וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות, בדיקנות זהירה ומרובה, את כל המצוה הזאת לפני ה׳ אלקינו כאשר צונו.
20
כ״אועתה אסור אל מסקנתו של רבינו הרמב״ם ז״ל שהוא מחלק את המצות לכלל ופרט, ואומר: כלל המצוה יש לה סבה, ומפני התועלת צוה בה, אבל חלקיה הם אשר נאמר בהם שהם למצוה לבד, למשל המצוה בהקרבת הקרבן יש לה תועלת גדולה, אבל היות הקרבן האחד כבש והאחד איל, והיות מספרם מספר מיוחד – זה אי אפשר לתת סבה לדבר.
21
כ״בולדעתי הפעוטה אין דבריו אלו נהירין לי, כי מצות התורה אינן חלוקות לכלל ופרט, אלא: כל פרט ופרט ממנה הוא כלל בפני עצמו, ואין הקרבת הקרבנות, למשל, חשובה מצוה אלא אם היא נעשית כדינה בכל פרטיה, וכל קרבן שנעשה שלא במצותו בכל פרטיו במעשה ומחשבה – הוא פסול ולא נרצה לקרבן, ואם אין אנו יכולים למצוא להם טעם – אין זה אלא מקוצר השגתנו ודלות בינתנו, וכאמרם ז״ל: ״כי לא דבר רק הוא מכם״ [דברים לב, מז. ובירושלמי: ואם רק הוא – מכם! מפני שאין אתם יגעין בתורה. פאה פ״א ה״א]. זאת חובתנו לחקור ולדעת עד כמה שבינתנו משיגה טעמם של המצות, בכלליהן ופרטן, ולהאמין שכולן נתנו בחכמה לתועלתנו ואשרנו, ולקיים את כל המצות בדקדוקן ושלמותן, בכלליהם ופרטי פרטיהן, לפני ה׳ אלקינו כאשר צונו.
22