הגיוני עוזיאל, שער יח; המצות ותכליתן ב׳Hegyonei Uziel, Gate XVIII 2
א׳המעשה והכונה
בפרק הקודם בארנו שהמצות בכללן ובפרטיהן, בחלקם המשפטי והחקי, נושאות בקרבן שתי תכליות: תכלית משמעתית של קבלת עול מלכות שמים ליראה את ה׳ אלקינו, ותכלית תועלתית לטוב לנו כל הימים. מזה נמשך כי מצוה עלינו לחקור ולדעת התכלית התועלתית של כל מצוה, ולדעת את ה׳ המצוה, כדי שנקיים מצותיו מאהבה. לפי זה עומדת לפנינו שאלה זו: תכלית תועלתית זו היא נמשכת בטבע, בתועלת המזונות הבריאים וטובים וסממני הרפואה המשוערים על פי רופא מומחה, וכדעתם על הפלסופים היונים שאומרים – שמעשה הטוב גורר בהכרח שכר טוב, והצלחת הנפש אף היא נמשכת על צד החיוב בהשגת ידיעת המושכלות הראשונות, והדבקות האדם המשכיל בשכל הפועל, או שנאמר: כי התועלת הנמשכת ממעשה המצות היא סגוליית, כפעולת אבן המושכת – למשל. על שאלה זו מצאנו תשובה ברורה בדברי מהר״י עראמה: כי חלף המעשים התוריים יגיע לנו מהזכות והטוב, אולם שכר זה אינו מגיע בטבע או בסגולה, אבל השכר וההצלחה הנפשית דבקה בכמות ואיכות הדרושים המושגים בחפץ ורצון הבורא יתעלה, ובשכר מעשים הרצויים אליו (עקדת יצחק שער מג, ח״ג).
בפרק הקודם בארנו שהמצות בכללן ובפרטיהן, בחלקם המשפטי והחקי, נושאות בקרבן שתי תכליות: תכלית משמעתית של קבלת עול מלכות שמים ליראה את ה׳ אלקינו, ותכלית תועלתית לטוב לנו כל הימים. מזה נמשך כי מצוה עלינו לחקור ולדעת התכלית התועלתית של כל מצוה, ולדעת את ה׳ המצוה, כדי שנקיים מצותיו מאהבה. לפי זה עומדת לפנינו שאלה זו: תכלית תועלתית זו היא נמשכת בטבע, בתועלת המזונות הבריאים וטובים וסממני הרפואה המשוערים על פי רופא מומחה, וכדעתם על הפלסופים היונים שאומרים – שמעשה הטוב גורר בהכרח שכר טוב, והצלחת הנפש אף היא נמשכת על צד החיוב בהשגת ידיעת המושכלות הראשונות, והדבקות האדם המשכיל בשכל הפועל, או שנאמר: כי התועלת הנמשכת ממעשה המצות היא סגוליית, כפעולת אבן המושכת – למשל. על שאלה זו מצאנו תשובה ברורה בדברי מהר״י עראמה: כי חלף המעשים התוריים יגיע לנו מהזכות והטוב, אולם שכר זה אינו מגיע בטבע או בסגולה, אבל השכר וההצלחה הנפשית דבקה בכמות ואיכות הדרושים המושגים בחפץ ורצון הבורא יתעלה, ובשכר מעשים הרצויים אליו (עקדת יצחק שער מג, ח״ג).
1
ב׳ואני מוסיף ואומר: הטוב המגיע ממעשה המצות, הוא מצד אחד טובה נמשכת באופן הכרחי, ומצד שני הוא גמול אלקים לעושי מצותיו, שהוא נמשך מרצונו וממדת טובו, הא כיצד? במצות שבין אדם לחברו, בין אלה שהן בגדר משפטים שיוצאין בדיינים, ובין אלה שהם בבחינת גמילות חסדים, שכרן כרוך בעצם פעולת הטוב, כי האדם הוא מדיני בטבעו, ושלום חיי החברה קשור בשמירת זכויות הקנין ובריאות הגוף והנפש של היחיד, והרבים הם נמשכים באופן הכרחי מתורת המדינה, שנאמרו בתורה בפרשת המלך ותורת המשפטים, ובפרשת המלחמה ואהבת הגר, ובכלל זה הוא גם מצות הצדקה והחסד ההדדי בכל פרטי פרטיהם. ולא עוד אלא שגם במצות שהן בין אדם למקום, כגון מאכלות אסורות, ואסורי עריות – הפורש מהן מקבל שכרו הטבעי, כמו שנאמר: ״אל תשקצו את נפשותיכם…ולא תטמאו בהם ונטמתם בם״ [ויקרא יא, מג]. וכן נאמר בפרשת עריות: ״ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם אני ה׳״ (ויקרא יח, ל).
2
ג׳מכלל זה אתה שומע שהפורש מהם, כיון שאינו נטמא – הרי הוא מתקדש ומבריא גופו ונשמתו, ואין לך תועלת גדולה מזו, ולזה כוונו רז״ל במאמרם: ״לא ניתנו מצות לישראל אלא לצרף את הבריות״ [ויקרא רבה יג, ג]. יותר מזה הן כל המצות הקשורות באמונות ודעות, שהן מרחיקות את האדם מאמונות כוזבות והזיות טפלות, ומקרבות אותו אל אלקי אמת – אהבתו ויראתו, שכרן כרוך בצדן, כי הרעה היותר גדולה לאדם היא התעיה בשקר ודמיון כוזב, וכן אומר הנביא: ״וילכו אחרי ההבל ויהבלו״ (ירמיה ב, ה), והטובה היותר גדולה – היא הדבקות באמונות ודעות אמתיות, שהן מקדשות את הנפש, מטהרות המחשבה, ונותנות לאדם ולחברה נעימות אין סופית ושלום חברותי בריא לכל חיי החברה.
3
ד׳מנקודת השקפה זו מתברר, שכל המצות, גם אלה שלא פרשה התורה מתן שכרן בצדן, נותנות שכר טוב הכרחי לעושיהן, וזהו לדעתי כונת מאמרם ז״ל: ״שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה״ (אבות פ״ד מ״ב), זאת אומרת: שכר המצוה והעבירה כרוך ומקובל כתולדה מחוייבת מהמצוה והעבירה עצמה, מבחינה זו אמרו רז״ל: ״חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא״ (תוספתא סנהדרין פי״ג [רמב״ם הלכות תשובה פ״ג ה״ה]), וצדיקי אומות העולם הם בנים להקב״ה (תד״א זוטא כ, [ראה ילקוט שמעוני ישעיה תכ״ט]).
4
ה׳אולם מלבד השכר החיובי הזה, יש גם גמול אלקים שאינו גמול טבעי, אלא חסד אלקים לשומרי מצותיו, שהם נקראים אוהביו, בהשגחתו המיוחדת עליהם, להצלחתם בעולם הזה ובעולם הנשמות אחרי מותם, וכן נאמר: ״ועושה חסד לאלפים לאוהביו ולשומרי מצותיו״ [שמות כ, ו], וגמול זה הוא חסד אלקים הנתן לחפצו לראוים לו ובחירי השגחתו, והזוכים בגמול זה הם העושים מאהבה, וכלל גדול אמרו רז״ל: ״שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאעשיר, בשביל שאקרא ״רבי״, בשביל שאקבל שכר לעולם הבא? תלמוד לומר: ״לאהבה את ה׳ אלהיכם״ – כל שאתם עושים – לא תעשו אלא מאהבה (ספרי דברים יא, יג).
5
ו׳מאמר זה הוא בנין אב לכל המצות, שכולן אוצרות בתוכן שכר חיובי, כמו שהלומד תורה נקרא רבי ומתעשר, ומקבל שכר למודו גם בהזדככות תכונותיו ומחשבותיו, שהן שביל לצדקות אלקים, אבל בעשייתנו אותם לא נצפה לגמול אלקים, כעושה מאהבה, שהאהבה עצמה היא גמולו, ושאוהבו משיב לו אהבה שאין נעימות כנעימותה.
6
ז׳אמנם אעפ״י שכל מעשינו במצות ה׳ צריכים להיות מאהבה, רשאים אנו לצפות לטובות עולמיות בדרך הגמול, ולזה כוונו רז״ל במאמרם: ״האומר: סלע זה לצדקה כדי שיחיה בני – הרי זה צדיק גמור״ (פסחים ח, א ובתוס׳ שם), כי החיים אינם נמשכים באופן חיובי ממעשה הצדקה, אלא הם נמשכים בדרך הגמול, וכאומרם ז״ל: כל המרחם על הבריות – מרחמין עליו מן השמים (שבת קנ״א, ב). הרי שנותן צדקה לעני כדי שיחיה, הרי הוא מאמין ומצפה לגמול אלקים, הנותן לאוהבי שמו ושומרי מצותיו, ובאמונתו זו נותן צדקתו, והוא צדיק גמור, או צדקתו היא גמורה (כגירסת ר״ח ר״ה ד, א).
7