הגיוני עוזיאל, שער יח; המצות ותכליתן ג׳Hegyonei Uziel, Gate XVIII 3
א׳מהות התכלית
מדברי התורה והנביאים מתברר, לפי המחשבה הראשונה, כי התכלית התועלתית שבמעשה המצות היא להגיע על ידן לחיי אושר והצלחה אישית ולאומית בחיינו עלי אדמות, אולם אין הדעת יכולה לקבל דבר זה – שכל מצות התורה נאמרו רק לתכלית זו, כי הלא גם החיים כשהם לעצמם אינן תכליתיים, אלא אמצעי לתכלית נעלה ממנו – שהיא שלמות הנפש וזכות המחשבה, להשיג המושכלות העליונות, ודבקות השגחת האלקים וברכתו האלקית לנפשנו האלקית והנצחית. מנקודת השקפה זו, נפשנו תכסוף לדעת מהות תכליתן של המצוות להצלחת האדם בחייו, בגופו ונפשו, והצלחתו האחרונה בעולם הנצח.
מדברי התורה והנביאים מתברר, לפי המחשבה הראשונה, כי התכלית התועלתית שבמעשה המצות היא להגיע על ידן לחיי אושר והצלחה אישית ולאומית בחיינו עלי אדמות, אולם אין הדעת יכולה לקבל דבר זה – שכל מצות התורה נאמרו רק לתכלית זו, כי הלא גם החיים כשהם לעצמם אינן תכליתיים, אלא אמצעי לתכלית נעלה ממנו – שהיא שלמות הנפש וזכות המחשבה, להשיג המושכלות העליונות, ודבקות השגחת האלקים וברכתו האלקית לנפשנו האלקית והנצחית. מנקודת השקפה זו, נפשנו תכסוף לדעת מהות תכליתן של המצוות להצלחת האדם בחייו, בגופו ונפשו, והצלחתו האחרונה בעולם הנצח.
1
ב׳בשאלה זו אומר הרס״ג: מצות התורה נחלקות לשני סוגים כלליים, והם: מצות שמעיות ומצות שכליות. מצות השכליות הן שפיכות דמים, וזנות (באשת איש), והגנבה, אהבת הצדק ועזיבת השקר והכזב ודומיהם, וכל ענין מאלה נטע בשכלנו טובתו וגנותו, כמו שנאמר: ״כי אמת יהגה חכי ותועבת שפתי רשע [בצדק כל אמרי פי אין בהם נפתל ועקש, כלם נכוחים למבין וישרים למצאי דעת״. משלי ח, ז־ט]. ומצות השמעיות הן דברים שאין השכל גוזר אותם, ונצטוינו בהם להרבות שכרנו. ואולם גם המצות השמעיות יש בהם תועליות נכבדות, כמו קדושת השבת והחגים, להגיע בהם אל המנוחה מרב היגיעה, ולהגיע אל קצת החכמה וחלק מן התוספת בתפלה, ויפנו בני אדם לפגיעת קצתם בהתקבצם, וידברו בעניני תורתם, ויכריזו עליהם מתועלת קדוש איש מיוחד (הכהנים והחכמים) לקבל ממנו החכמה יותר להפגיע בעדם, לחבב לבני אדם הדרך הישרה כדי שיגיעו אל מעלתו, ומתועלת אסור אכילה קצת בעלי חיים שלא ידמוהו לבורא, כי לא יתכן שחייב לאכול מה שהוא דומה לו, ולא לטמאו ושלא יעבוד האדם מאומה מהם, ותועלת אסור עריות נוסף על אסור אשת איש, לפי שבהתרת נשואיהם היה עולה על לבם לזנות עמם וכו׳, ומתועלת הטומאה והטהרה שיכנע האדם מעצמו ומבשרו, ושתייקר בעיניו התפלה והקדש והמקדש, והוצרכנו בכל זה לשליחות הנביאים גם במצות השכליות, כי אם היינו מונחים לעצתינו, היינו חולקים בדעתנו ולא היינו מסכימים לדבר אחד ועוד בעבור השמעיות (האמונות והדעות מאמר ג, פ״א ב-ג).
2
ג׳אולם תועליות אלה אינן תכליתן של מעשה המצות, אבל תכליתן היא זכות הנפש, וכן הוא אומר: המצות כולן הן פעולות יפעלו בנפשות, וישימום זכות, כי הזכיות כשירבו לנפש תזך ותאיר, כמ״ש: ״וחיתו באור תראה״ (איוב לג, כח), וכאשר ירבו עליה העונות נעכרת ותחשך, וכמו שאמר במי שהוא כן: ״עד נצח לא יראו אור״ (תהלים מט, כ). ואם נעלם זה מבני אדם ולא התברר אצלם, אין זה אלא מחוסר השגתם, כמו שיקרה בנמצאות הטבעיות, שכל מלאכה דקה, הרבה ממומיה יעלמו מן הפתאים ויראו לחכמים, כמו למשל במלאכת הפנינים לא יכירם כי אם הבקי, וכן במומי הנפשות: העונות והאשמים אעפ״י שאינם נראים לבני אדם לפי שאין חושב משער בהם, הם נגלים לעושיהם כי הוא בראם, כי הנפש עצם שכלי זך, יותר זך מעצם הכוכבים והגלגלים, ואנחנו אין אנו רואים אותם בחושינו, ואיך יתבאר לנו מה שפועל בעצמה ומעביר אותה? אך הוא מבואר לבוראה (האמונות והדעות מאמר ה, פ״א).
3
ד׳אולם תכלית זו אינה התכלית הסופית לדעת הרס״ג, אלא היא אמצעי לתכלית יותר נעלה, והיא: להגיע על ידי מעשה המצות אל ההצלחה והטובה השלמה כאמור: ״תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך״ [תהלים טז, יא[. כי שומו סבת הגעתם אל הטובה המתמדת בהטריחם במה שצוה – הוא יותר טוב, והשכל דן שיהיה מי שמגיע לטובה אל מעשה שעבד בו, יש לו כפל מה שיגיעהו מן הטוב ממי שלא עשה דבר, אבל הוא מתחסד עמו (שם פתיחה למאמר ג׳ צווי ואזהרה). בכוון זה אבל בסגנון יותר בהיר אומר רבי יהודה הלוי: המצות בכללן ופרטן מכוונות לחול קרבת אלקים, אבל הם מתחלקות לשלשה סוגים: מנהגים, חקים שכליים, ואלוקיים.
4
ה׳המנהגיים והשכליים הם ידועים בעצמם, אבל לא בשעורם, כי אנחנו יודעים שההענקה חובה, ומוסר הנפש בכניעה ושפלות חובה, וההונאה מגונה, וההפקר עם נשים מגונה, והביאה אל קצת הקרובות מגונה, וכבוד האבות חובה, וכדומה לאלה, אך הגבלת שיעורם עד שיהיה טוב לכל, איננו אלא לאלקים יתברך. והמעשים האלקיים אין שכלנו מגיע אליהם, ודחויים אצל השכל, והם נשמעים כאשר ישמע החולה ברפואותיו והנהגותיו, הלא תראה המילה, כמה היא רחוקה מן ההקשה, ואין לה דרך אל ההנהגה, וכבר קבל אותה אברהם וכו׳ והיתה אות ברית להדבק בו ובזרעו הענין האלקי, כמו שאמר: ״והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך״ [בראשית יז, ז] (הכוזרי מאמר ג סימן ז).
5
ו׳ובמה שנוגע למצות טומאה וטהרה, כהונה וקרבנות, הוא מוסיף ואומר: מעשי התורה כהויות הטבעיות, כולן משוערות מאת הבורא, ואין שיעורם ביכולת בשר-ודם, כאשר תראה ההויות הטבעיות, משתערות ומתאזנות ונערכות בהמזגם מן הטבעים הארבעה, ובמעט דבר ישלמו ויתכנו ותחול בהם הצורה אשר היא ראויה להם…ובמעט דבר יפסד, הלא תראה הביצה שיפסידה מקרה מעט מחום גדול, או קור, או תנועה, ולא תקבל צורת האפרוח, וישלימנה חמום התרנגולת…המעשים התוריים דומים לטבעיים, אינך יודע תנועתם ותחשבם תוהו, עד שתראה התולדות ותרומם מנהיגם ומניעם ותיחד לו היכלת. וכן הם המעשים התוריים המשוערים מאת האלקים, תשחט הכבש על הדמיון, ותתלכלך בדמו וכו׳ ואלו לא היה במצות אלקים, היית לועג למעשים אלה, והיית חושב כי הם מרחקים מן האלקים לא מקרבים, עד שכאשר ישלם כראוי ותראה האש יורד מן השמים, או שתמצא בעצמך רוח אחרת לא היית רגיל בה, או חלומות אמתיות או גדולות, תדע כי הם תולדות מה שהקדמת, והדבר הגדול אשר בו דבקת, ואליו הגעת…ונתבאר מזה כי אין קורבה אל האלקים אלא במצות האלקים, ואי אפשר לדעת מצות אלקים אלא מדרך נבואה, ולא בהקשה ולא בסברה, ואין בינינו ובין הדברים ההם קורבה אלא בקבלה הנאמנה (כוזרי שם סי׳ נג).
6
ז׳הזדככות הנפש והשגת ההצלחה השלמה והגמורה, הוא ענין אחד עם יחול קרבת אלקים, שהיא ההצלחה הגמורה והשלמה, והרמב״ן מסכים לדבריהם ואמר: המצות כולן, בכללן ובפרטן, נתנו לצרף את הבריות שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות מכל סוגי מחשבות רעות ומדות מגונות, למנוע ממנו נזק או אמונה רעה, או לזכור הנסים והנפלאות שעשה לאבותנו ולנו, כדי שנדע את אלקי האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויים להגנתו ולדעתו ליראה את השם מכבד ומורא (הרמב״ן על התורה דברים כב, ו).
7
ח׳שלשה חכמים אלה אמרו דבר אחד, איש איש לפי סגנונו המיוחד לו, שמצות שמעיות ושכליות וחברותיות שבתורה מכוונות להשראת השלום במדינה, והשלמת האדם והעם במדות תכונות ואמונות, ובכולן יש תכלית כפולה להזדככות הנפש וקרבת אלקים הנמשכת מהם. ודבריהם מבוארים בתורה ובדברי רז״ל. בתורה, שכן נאמר: ״אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם וגו׳ ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם״ (ויקרא כו, ג־יב), וכן נאמר: ״יקימך ה׳ לו לעם קדוש וגו׳ כי תשמור את מצות ה׳ אלקיך והלכת בדרכיו, וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך״ (דברים כח, ט־י).
8
ט׳הרי לך מפורש שתכלית המצות כולן היא להשגת קרבת אלקים, דבקות השגחתו בהנהגת האומה, והצלחתה והגנתה מכל פגעין בישין ומרות אויבים. דבר זה נקרא בפי רז״ל בשם: השראת שכינה בישראל, או: סלוק שכינה ממחנה ישראל.
9
י׳אולם הרמב״ם ז״ל הוא מסכים ביסודם של דברים כי המצות כולן, גם אלה שהן לתקון החיים העולמיים, הם אמצעי לתכלית נעלה, אבל כל תכלית של זכות הנפש, אינו אלא השגת הדעות המושכלות האמתיות שהן תקון הנפש, וכן הוא אומר: ״תכלית המצות כולן היא: השלמת שתי השלמויות שבאדם, שלמות הגוף – שהיא שלמות ראשונה, ושלמות הנפש – שהיא שלמות אחרונה בזמן וראשונה במחשבה״ (מו״נ ח״ג פכ״ז). וכן הוא אומר: תקון הגוף יהיה בתקון עניני מחיתם קצתם עם קצתם, וזה יושלם בשני דברים, האחד להסיר החמס מביניהם, שלא יעשה כל אחד מהם אלא מה שבו תועלת הכל, וזהו חלק אחד מתיקון הגוף, והחלק השני שבו הוא: ללמד כל איש מבני אדם דעות מועילות בהכרח, עד שיסודר ענין המדינה, ובתקון המדינה יתוקן גם היחיד, שיהיה בריא על הטוב שבעניניו הגשמים, וזה לא יושלם לאיש אחד לבדו כלל, ואי אפשר לאדם להגיע אל זה השיעור אלא בקבוץ המדיני, כמו שנודע שהאדם הוא מדיני בטבע.
10
י״אשלמות ראשונה שהיא תקון הגוף – הוא אמצעי לשלמות אחרונה זו, כי האדם אי אפשר לו שיצייר מושכל ואפילו ילמדוהו אליו, כל שכן שיתעורר לו מעצמו, בעוד שיש לו כאב או רעב חזק או צמא וכו׳, אבל אחר הגיע השלמות הראשונה, אפשר להגיע אל השלמות האחרונה, אשר הוא הנכבד וסבת החיים המתמידים [שם].
11
י״בהרמב״ם מסתייע בזה ממאמר הכתוב: ״ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה׳ אלקינו לטוב לנו״ [דברים ו, כד]. והוא: ההגעה לעולם שכולו טוב, שהוא מושג על ידי הדעות הרחבות והאמתיות, שהן תקון הנפש, ולחיותנו כיום הזה – זאת העמידה הגשמית הראשונה הנמשכת קצת זמן, שלא תשלם מסודרת אלא בקבוץ המדיני (מו״נ שם). הרמב״ם מסכם את דעתו זאת במאמר קצר זה: כל מצוה מתרי״ג מצות היא – אם לנתינת דעה אמתית, או להסיר דעה רעה, לנתינת סדר ישר, או להסיר עול, ללמדם מדות טובות, או להזהר ממדות רעות, הכל נתלה בשלשה דברים: בדעות, ובמדות, ובמעשה ההנהגה המדינית (שם פרק לא).
12
י״גלשיטתו זאת אומר הרמב״ם: בשני דברים אלה, שהם כלל התורה הישראלית, תבחן התורה האלקית בהבדלה מהתורה הנמוסית, כי זאת האחרונה – כל כונתה וכונת נותנה אשר שער תעולותיה היא סדר המדינה וענינה ולהסיר העול והחמס ממנה, ולא יהיה בה הבטה לענינים עיוניים, ולא השגה להשלים הכח הדברי, וכשתמצא תורה שכל הנהגותיה מעויינים במה שקדם מתקון הענינים הגופיים ותקון האמונה ג״כ, ותשים כונתה לתת דעות אמתיות, ותשתדל לחכם בני אדם ולהבינם ולהעירם עד שידעו המציאות כולה על תכונת האמת, תדע שזו ההנהגה מאתו יתברך, ושהתורה היא אלקית (שם ח״ב פרק מ). לשיטה זו עמדה לפנינו חקירה עצומה מאד בטעם מצות הקרבנות, שתופסים חלק חשוב מאד מתורת ישראל, ומצות אלה אין בהם לא נתינת דעת טובה, או בטול דעה רעה, ולא תקון המדינה בהסרת עול ונתינת סדר ישר.
13
י״דלזה משיב הרמב״ם ואומר: מצות אלה, הן ערמת השם וחכמתו להוציא את עם ישראל מהרגלו הבלתי נכון, ולהביאו אל הדרך הישרה, כי אי אפשר לטבע האדם שיניח מה שהרגיל, ולפי שהיה המנהג המפורסם בעולם כולו להקריב מיני בע״ח בהיכלות שהיו מעמידים בהם הצלמים, ולהשתחות ולקטר לפניהם, לכן גזרה חכמתו שיצונו להניח מני העבודות ההן, והעתיקם מהיותם לנבראים וענינים דמיוניים שאין אמתות להם לשמו, ושיהיה הקרבן לו, ושישתחוו לו, ושיקטירו לפניו, והזהיר מעשות דבר מאלו הענינים והמעשים לזולתו, כדכתיב: ״זובח לאלקים יחרם״ [שמות כב, יט], ״כי לא תשתחוה לאל אחר״ [שם לד, יד], והפריש כהנים לבית המקדש, ואמר: ״וכהנו לי״ [שם כח, מא], וחייב שייוחד להם מתנות על כל פנים, שיספיקו להם מפני שהם עסוקים בבית ובקרבנותיו.
14
ט״והרמב״ם בהרגישו בחולשת דבריו אומר: ואני יודע שנפשך תברח מזה הענין בתחילת המחשבה, ותאמר: ואיזה מונע היה אצלו לצות לנו כוונתו הראשונה ויתן בנו יכלת לקבלה, ולא היה צריך לאלו אשר חשבת שהם על צד הכוונה השניה? שמע תשובתי אשר תסיר מלבך זה החלי ויתגלה לך אמתת מה שעוררתיך עליו, והוא שכבר בא בתורה כמו זה הענין בשוה, והוא אמרו: ״ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים…ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף״ וכו׳ [שמות יג, יז-יח]…כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ולבנים, ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי הענק, כן אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מן העבודות ומעשים מורגלים, שכבר נטו אליהם הנפשות עד ששבו כמושכל ראשון, ויניחם כולם פתאום, וכמו שהיה מחכמת ה׳ להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה, כן בא זה החלק מן התורה בתחבולה אלקית, עד שישארו עם מין המעשה המורגל, כדי שתעלה בידם האמונה אשר היא הכוונה הראשונה.
15
ט״זהרמב״ם הסתייע בזה מדברי הנביאים וכתב: אמר שמואל: ״החפץ לה׳ בעולות וזבחים כשמוע בקול ה׳״ [שמואל א, טו, כב] ואמר ישעיה: ״למה לי רוב זבחיכם יאמר ה׳״ [ישעיה א, יא] ואמר ירמיה: ״כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר: שמעו בקולי והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם״ [ירמיה ז, כב־כג]. כלומר: המצוה שנצטוינו בה אחר יציאת מצרים הוא מה שנצטוינו בו במרה – שבת ודינין – ר״ל הדעה האמיתית והוא חדוש העולם, והכוונה עוד עם אמתת הדעות להסיר העול מבני אדם- והוא הדינין (שם ח״ג פ׳ לב).
16
י״זדברי הרמב״ם אלה לא חדשים הם, וכבר היה נראה בתחלת המחשבה שהם הם דברי רז״ל באגדתם, לאמר: משל לכן מלך שגס לבו עליו, והיה למוד לאכול בשר נבלות וטרפות, אמר המלך: יהיה זה תדיר על שולחני ומעצמו הוא גדור, כך לפי שהיו ישראל להוטים אחרי ע״ז במצרים, והיו מקריבין קרבניהם באסור במה, ופרעניות באות עליהם, אמר הקב״ה: יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהם באהל מועד, ויהיו נפרשים מע״ז, והם נצולים, הה״ד: ״איש איש מבית ישראל״ [ויקרא טז, ג](ויקרא רבה כב ח).
17
י״חאבל אין הדעת מקבלת לומר שחלק חשוב בכמותו ואיכותו של התורה, שהוא כולל הקרבנות למיניהם ומספרם, המקדש ומתנות כהונה, יהיו כולם על צד הערמה. והרמב״ן ז״ל סתר דעה זו מהמושכל ומהכתובים, מהמושכל – כי לא תתרפא מחלה זו במעשה הקרבנות, ויותר תתרפא המחלה באכלנו אותם לשובע, שהוא אסור ומגונה בעיניהם. ומן הכתובים: נח הקריב קרבן בצאתו מן התיבה – ״וירח ה׳ את ריח הניחוח ויאמר ה׳ אל לבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה״ [בראשית ח, כא] והבל הביא מבכורות צאנו ״וישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו״ [שם ד, ד], וחלילה שלא יהיה בהם (בקרבנות) שום תועלת ורצון, רק שלילת לעכו״ם מדעת השוטים (הרמב״ן עה״ת ויקרא א, ט).
18
י״טראיות הרמב״ם מהכתובים אינן מכריעות לדעתי, כי מאמר הכתוב: ״ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם״ [ויקרא יז, ז] נאמר רק לשלול שחיטת חולין מחוץ למחנה, כמו שהיו העמים עושים, לא לשם ע״ז ממש, אלא לשחד את השעירים, אלו השדים המזיקין, ונגד זה צותה התורה למנוע שחיטה זו שכרוכה באמונת שוא והזיה טפלה, ואסור זה נהג כל זמן היותם במדבר, שהזביחה היתה על פני השדה, ומשבאו לארץ הותר להם בשר תאוה, לשחוט מחוץ למקדש בכל מקום שירצו, לפי שבטלה סבת האסור, וממילא בטל גם המסובב ממנה – שחיטת חוץ (ראה הרמב״ן עה״ת ויקרא יז, ב). ולזה מכוונים דברי רז״ל באגדתם, שאמרו שהיו מקריבים קרבניהם באסור במה, אמר הקב״ה: יהיו מקריבים לפני קרבנותיהם בכל עת, זאת אומרת שגם שחיטת חולין שלהם תהיה רק בדרך קרבן ובאהל מועד, כדי להפרישם משחיטה ע״פ השדה לשעירים. מצוה זו לא בטלה לגמרי, שהרי בימי שאול, כאשר היו ישראל בשדה המערכה: ״ויקחו צאן ובקר…וישחטו ארצה״, אמר להם שאול: ״גולו אלי היום אבן גדולה…ושחטתם בזה ואכלתם ולא תחטאו לה׳ לאכול אל הדם״ (שמואל א, יד, לב-לד).
19
כ׳ראיית הרמב״ם מדברי הנביאים גם היא אינה מכרעת, שלא גנו הנביאים מעשה הקרבנות שהם מצוים מפי ה׳, אלא כוונתם היתה לגנות את הקרבנות שהם באים באסור, ואין חפץ לה׳ בקרבנות מרי אלה, ושנואים הם בעיניו הקרבנות שהם באים במחשבה טמאה – כאלו הקרבנות הם מכפרים בלא עזיבת החטא, ועליהם אמר ישעיה: ״למה לי רוב זבחיכם״. ומדברי ירמיה אין ראיה לסתור, כי כאשר נעיין בכל הפרק, הדבר מובן מאליו כדבר הלמד מענינו, שהוא מדבר נגד מחשבת הטועים בשקר, שהקרבן מכפר על תועבותיהם שהם שקועים בהן – גנוב ורצוח ונאף, והשבע לשקר וקטר לבעל, והלוך אחרי אלקים אחרים, ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם: נצלנו, לעשות את כל התועבות האלה. נגד האנשים האלה אומר ירמיה – מפי ה׳ – בהתול מר: עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו גם את בשרם, כי לא צויתי את אבותיכם ביום הוציאו אותם ממצרים על דברי עולה וזבח לשם הנאת הזבחים, כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר: שמעו בקולי וכו׳, והקרבנות אחר הפרטים של המצוה הכוללת – ״שמעו בקולי והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם, והלכתם בכל הדרך אשר אצוה אתכם למען ייטב לכם״ (ירמיהו ז׳:כ״ג). ״בכל הדרך אשר אצוה אתכם״ – ולא בחלק מן הדרך אשר אצוה אתכם, ולא בחלק מן הדרך – זה הקרבנות לבד, אבל בעצם הקרבנות – לא חלקו הנביאים! ונאמן עלינו הנביא יחזקאל שנבא על בנין בית המקדש ומזבחותיו, וקרבנות התמיד ומוספים שיקרבו על ידי הכהנים והנביאים, וכשעלו מבבל בבנין בית שני, חדשו את בנין המקדש וכל קרבנותיו, למרות זה שאנשי כנסת הגדולה שבזמנם בטלו יצרא דעבודה זרה (יומא סט, ב).
20
כ״אומזה נתברר שטעמם של הקרבנות הוא כטעמם של המצות – לזכך את הנפש בדברים אשר לא נגלו לנו סודם.
21
כ״בהרמב״ם לשיטתו מתקשה גם בטעמם של מצות אכילת דם, ועריות שאינם אשת איש, כי מה טעם יש לזה לתיקון הנפש בדעות ואמונות, או לתיקון המדינה? ולזה בקש ומצא טעמים אחרים מתאימים לשיטתו: אסור אכילת דם והזאתו על אהרן ובניו לקדשם, וזריקתו על המזבח, הוא לשלול דעת התועים, שהיו שוחטים הבהמה ומקבלים דמה ואוכלים בשרה סביב דמה, כדי להשתתף עם השדים שמזונם הדם, בשולחן אחד, ויתקרבו להם על ידי זה, לכן אסרה [התורה] אכילת הדם בעונש שוה לע״ז, ואמרה: ״ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם״ [ויקרא יז, י], ולהיפך טהרה אותו וצותה להזותו על המזבח, וטעם זה הוא למצות כסוי הדם בחיה – שאין מינה קרב על המזבח כלל, ובעוף שאינו קרב שלמים – לכסות את דמו בעפר, עד שלא יתקבצו עליו לאכל סביביו (שם מו״נ ח״ג, מו).
22
כ״גובאסורי העריות הוא אומר: ״והעריות מן הנקבות (חוץ מאשת איש ונדה) כולם יקבצם ענין אחד: שכל אחת מהן נמצאה על הרוב עם האיש שנאסרה עליו תמיד בביתו, והיא ממהרת לשמוע לו לעשות רצונו, וקרובה להמצא אליו לא יטריח להזמינה, ואי אפשר לשופט להדחיק את אדם כשימצאו אלו עמו, ואלו היה דין הערוה כדין הפנויה, רוצה לומר שיהיה מותר לישא אותה ולא יהיה בה מן האיסור, רק שאינה אשתו – היו רוב בני אדם בכשלון זנותם תמיד, וכאשר נאסרה בעילתן כל עיקר, ונמנעו לנו מניעה גדולה, רוצה לומר במיתת בית דין ובכרת, ושאין שם שום צד היתר על בעילתם, יש לבטוח בזה שלא יכוין האדם עליהם ולא יהרהר בהם כלל (שם מ״ט). וקרובים לזה דברי הרס״ג (באמונות והדעות מאמר ג, ב).
23
כ״דומני טעמים אלה הם חסרי טעם לדעתי הפעוטה, והרמב״ן סתר אותם בטוב טעם, וכתב: כי טעם אסור אכילת דם הוא למנוע עכירת הנפש, כי הנאכל ישוב בגוף האוכל והיו לבשר אחד (ויקרא יז, יא), וטעם אסור העריות: לפי שההזדוגות היא מאוסה מצד עצמה, ולא הותרה אלא לקיום המין בצורה הטובה ביותר, וההולדה שאינה טובה בקיומה ואינה מוצלחת בו – אסרה התורה (הרמב״ן עה״ת ויקרא יח, ו).
24
כ״המכל האמור נמצינו למדין, שנמוקי הרמב״ם בטעמי המצות אינם התכלית הסופי, אבל הטעמים הנכונים והתכליות הסופיות הם כמו שאמרו הרס״ג והרמב״ם – מכל המצות בכללן ובפרטן, מכוונות לזכך את הנפש מטומאתה וכעורה, ולהכשיר את האדם ואת העם לדעת את אלקי אמת, להדבק בהשגחתו, לזכות בהגנתו, להתקרב אליו בהיותו מרכבה להמראת שכינת הקדש בארץ.
25
כ״ומהר״י עראמה כתב: המצות האלקיות נתנו לו לישראל לשתף כללותם בטוב האלקי על שתי פנים: אל התועלת החיצונית אמר בחיים הזמניים, ואל התועלת הנפשית אמר היא הצלחת עולם הנצחי. הראשונה מגיעה מטוב המעשה, והשניה – התועלת הנפשית – מגיעה מטוב המחשבה (עקדת יצחק שער מד). ודבריו קרובים לשיטת הראשונים, שגם במצות שגלויין הוא בתועלת חיצונית של תקון הגוף בחיים הזמניים – מזככות את הנפש ומביאות את עושיהן להצלחה הנפשית, בהיותן נעשות בטוב המחשבה.
26