הגיוני עוזיאל, שער יח; המצות ותכליתן ד׳Hegyonei Uziel, Gate XVIII 4
א׳התכלית במצות לא תעשה ובמצות עשה של תורת המשפט
בפרק הקודם בררנו והוכחנו שכל המצות כולן, גם אלה שהן לתקון הגוף והמדינה, מכוונות להקנות שלמות עליונה וזכוך הנפש והמחשבה של עושיהן. לפי זה, הסברא נותנת לומר שאין שלמות בנפש מושגת בפרישה מכל מצות לא תעשה, כי אין השלמות נקנית אלא במעשים ופעולות ולא בפרישות – בשב ואל תעשה, ואם כן שמא מצות לא תעשה שבתורה שהן רוב מכריע, לא יתנו כל שלמות לנפש מבלעדי השלילה של דעות כוזבות והסרת הרע והחמס, כדברי הרמב״ם?
בפרק הקודם בררנו והוכחנו שכל המצות כולן, גם אלה שהן לתקון הגוף והמדינה, מכוונות להקנות שלמות עליונה וזכוך הנפש והמחשבה של עושיהן. לפי זה, הסברא נותנת לומר שאין שלמות בנפש מושגת בפרישה מכל מצות לא תעשה, כי אין השלמות נקנית אלא במעשים ופעולות ולא בפרישות – בשב ואל תעשה, ואם כן שמא מצות לא תעשה שבתורה שהן רוב מכריע, לא יתנו כל שלמות לנפש מבלעדי השלילה של דעות כוזבות והסרת הרע והחמס, כדברי הרמב״ם?
1
ב׳שאלה זו עומדת גם במצות עשה של תורת המשפטים, שנושאיה הם קניני האדם, בשדה וכרם, שור ועבד ואמה, ונזקי ממון וחבלת הגוף, וכל אלה בהיותם קשורים בנושאים פחותים דוממים או בהמיים, יורידו את האדם ומחשבותיו אליהם, ואין בכחם להרים את האדם אל מדרגת המושכלות העליונות, ואל צרוף הנפש וזכותה?
2
ג׳להתרת השאלה הראשונה אומר מהר״י אלבו ז״ל: כל המצות שבתורה, הן שתהיינה מצות עשה או מצות לא תעשה, הם דרך להקנאת השלמות האנושית, או מדרגה ממנה, בהיותן נעשות על הכוונה הראויה, כי גם ההמנע מעשות מעשים רעים מפני יראת ה׳, תתן שלמות בנפש. דבר זה דרשוהו רז״ל במאמרם: תרי״ג מצות נאמרו לו למשה בסיני, שס״ה מצות לא תעשה כמניין ימות החמה, ורמ״ח כנגד אבריו של אדם (מכות כג, ב). וכונתם בזה לרמוז כי מצות עשה דומות לאבריו של אדם, שהם נמצאים ופועלים, כך מצות עשה מגיעות השלמות אל האדם בהיותם נעשות בפעל, לא על צד האמונה והידיעה בלבד. ומצות לא תעשה, בהיותן שס״ה כמספר ימות החמה, הן הוראה לומר: כשם שהזמן אינו נמצא בפעל ונותן שלמות לכל הדברים הנמצאים בזמן, כך אלה המצות נותנות שלמות נפשית בהיות ההמנע מעשותם על צד הכונה הראויה (העקרים מ״ג פ׳ כז). ולהתרת השאלה השנית אומר מהרי״א: החלק התוריי המקיף במשפטים, ראוי שיתן שלמות בנפש יותר ממה שיתן החלק המשפטי המונח בנמוסיים, וזה, כי כשיעשה היושר או המשפט האיש הנמוסיי, על איזו כונה שהיא, יגיע ממנו התכלית המכוון שהוא תקון הקבוץ המדיני, וזהו שלמותו בלבד, ואין בו תכלית אחר נוסף, אבל המשפטים התוריים, עם שיש בעשייתם שלמות שעל ידם יושלם הישוב והקבוץ המדיני, הנה בהצטרף אל עשיתם הכונה, גם כן יגיע מעשיתם שלמות אחרת יותר נכבדה מן הראשונה…והכונה הזאת כשתצטרף אל המעשה תקנה ותתן שלמות בנפש העושה, אחר שעשית פעולה זו אינה מצד שהיא תקון הקבוץ המדיני בלבד, אבל מצד אהבת השי״ת, ר״ל להשלים מצותיו שצוה בהם (העקרים מאמר ג פרק כח).
3
ד׳ומהרי״ע מרחיב באור ענין זה יותר ואומר: המשפטים התוריים יועילו תועליות טבעיות להגדיל תכונות האנשים ולישר מדותיהם, להעמיד ולקיים הקבוץ המדיני, באופן יותר חזק, ובשעור בלתי נערך, מכל מה שיועילו בם כל הדתות והנמוסים מצד האמות, המתחייב להמצא בהם מפאת מניחם.
4
ה׳ולבד זה ימצא בהם תועלת בלתי משוערת, בדרך הגמול והשכר, מה שיגיע אל הכלל מטוב ההצלחה לשם ותהלה על יתר העמים, להיותם כולם נספחים במצות ההם בהקמת מלך, והעמדת שופטים ושוטרים, וכן ראוי שיבא גמול אלקים על ראשם בהצלחה משותפת לכל העם, והצלחה הנפשית בכל איש ואיש, כפי מה שישתדל לקיומם מצד היותם מצות אלקיות (עקדת יצחק שער מו).
5
ו׳ואני אומר: שמצות לא תעשה מקנות שלמות לאדם הפורש מהן, לא רק מצד יראת שמים שבהן, אלא באשר הן פעולות של גבורה נפשית דומות למצות עשה, כי מצות לא תעשה אינן מתקיימות בהיות האדם שקוע בתרדמה או כלוא בבית, אבל קיומן של מצות אלה הוא בהיות האדם נפגש אתן, ונפתה אחריהן, וכמאמר הכתוב: ״השמרו לכם פן יפתה לבבכם״ [דברים יא, טז], וכן נאמר: ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם״ [במדבר טו, לט]. וטבעו של האדם הוא להיותו נפתה אחרי מראה עיניו והנאותיו המדומות, ופרישתו מהם – זה הוא מעשה גבורה לכבוש את יצרו ולהמית יצרי תאותיו, ומדת גבורה זו – היא השלמות היותר עליונה לאדם בחייו, והיא יסוד הצלחתו הנפשית, וכל אדם שאין לו גבורה זו לפרוש מעבירה, לא תהיה לו הגבורה לעשות מצוה, וגדול הקרבן של פרישות מעבירה – כקרבן של עשיית המצוה. וזו היתה כונת התורה במצותיה בכלל, לעשות את האדם לגבור הכובש את יצרו, לבחור בטוב ולמאוס ברע, וכן אמרו רז״ל: ישב ולא עבר עבירה – נותנין לו שכר כעושה מצוה, כגון שבא דבר עבירה לידו ונצול הימנה (קידושין לט, ב). וכלל גדול אמרו רז״ל: איזהו גבור? הכובש את יצרו (אבות פרק ד משנה א).
6
ז׳ולהשאלה השנית בהקנאת השלמות הנפשית מתורת המשפטים, אני אומר: כי תורת המשפטים שיסודה היא הכרת האמת, מלמדת את האדם להכיר בזכות הקנין והנפש של היחיד והצבור, שנקנו להם בעמל כפיהם ובמדת הצדק. הגוזל את חברו או מזיקו בגופו או בממונו, אינו פוגע בשורו ולא גוזל את כרמו ושדהו, אבל פוגע בנפשו של הנגזל החלש ממנו. וכל הגוזל את חברו שוה פרוטה, כאלו נוטל נשמתו ממנו (ב״ק קי״ט, א). וזו היא גבורתם של השופטים – להציל עשוק מיד עושקו, וגזול מיד גוזלו, ולהשרות משפט אלקים בארץ. ולכן אמרו רז״ל: כל הדן דין אמת לאמתו – נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית. כי משפטי תורת ישראל, אינם משפטים נמוסיים שחקקו להם העמים, ואינם שלוחי מלכי בשר ודם שחקקו חקים ומשפטים בדבר מלך שלטון. אבל הם שלוחיו של אלקי המשפט, המביא במשפט את כל יצוריו, ונותן לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, וכן אמרו רז״ל: ״ויהיו עדים יודעים את מי הן מעידין, ולפני מי הן מעידים, ומי עתיד להפרע מהם, שנאמר: ״ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה׳״ [דברים יט, יז], ויהו הדיינים יודעים את מי הם דנים, ומי עתיד ליפרע מהם, שנאמר: ״אלקים נצב בעדת אל״ [תהלים פב, א], וכן ביהושפט הוא אומר: ״ויאמר אל השופטים: ראו מה אתם עושים, כי לא לאדם תשפוטו כי (אם) לה׳ ועמכם בדבר המשפט״ [דברי הימים ב, יט, ו](סנהדרין ו, ב).
7
ח׳הכרה עליונה זו שהיא נותנת חרדת קדש בלב השופט, העדים, ובעלי הדין, נותנת בפי הדיינים תפלה זכה וטהורה לאמר: ״ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע״ (מלכים א, ג, ט), ומביאה אותם להדמות במעשיהם לאלקי המשפט, לדון דין אמת לאמתו, ולריב ריב החלשים, היתומים והאלמנות מידי עושקיהם. וכניעת בעלי הדין למשפט התורה מתוך הכרה כי: אלקים נצב בעדת אל, ומשפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו – הן מעשים בעלי ערך רב להקנאת השלמות האנושית והכרת אלקים, כי הכרה זו נובעת מיסוד אמונה בהשגחה העליונה, שעיניה צופיות על כל דרכי בני אדם, ומאצלת להם מטובו במדת הדין ומשפט צדק.
8
ט׳מושב בית דין זה הוא מקום שהשכינה שורה בו: ״אלקים נצב בעדת אל בקרב אלקים ישפוט״ (תהלים שם), וממנו נמשכת השראת שכינת הקדש בקרב כל העם, וכאמרם ז״ל: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו – משרה שכינה בישראל (סנהדרין ז, א).
9
י׳נושאי המשפט אמנם הם דברים פעוטים וחולפים, אבל המשפט ביסודו הוא כרוך בהכרת משפטי ה׳ אמת, שבהם מנהיג את עולמו, והם צנור של קדושה, שעל ידו מתרומם האדם, בשבתו על כסא המשפט, לכוון את פניו אל עולם האצילות והרוממות של כסא הכבוד, שנאמר בו: ״צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך״ (תהלים פט, טו).
10