הגיוני עוזיאל, שער יח; המצות ותכליתן ה׳Hegyonei Uziel, Gate XVIII 5
א׳הקנאת שלמות נפשית בקיום מעשה המצות בכללן, או אפילו בפרטיהן
מהרי״א חוקר ואומר: התורה האלקית נותנת שלמות בכללה או אפילו בחלקיה? צדדי הספק הם: מצד אחר ההגיון מחייב שאין אדם קונה שלמותו אלא בעשותו כל מצות התורה בשלמותם, שאם היה אפשר לקנותו בחלקיה – למה יעמיס עלינו נותן התורה רבוי מצות ואזהרות, כי מה שאפשר שיושג בפעל אחד, יראה שיהיה כפועל בטל שיעשה בהשגות רבות, ולאידך גיסא, הסברה מחייבת לומר שהתורה מקנה לעושי מצותיה שלמות נפשית גם בחלקיה, שאם לא כן יהיה בלתי אפשר לשום אדם שיקנה השלמות ההיא, לפי ״שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״ [קהלת ז, כ], ואם תחסר לו אחת מן המצות – אי אפשר לו לקנות שלמותו האנושית, ותהיה אם כן התורה שנתנה לישראל דרך חסד להביאם לידי עולם הבא, היא בעצמה מונעת אותם שיזכו לענג ההוא.
מהרי״א חוקר ואומר: התורה האלקית נותנת שלמות בכללה או אפילו בחלקיה? צדדי הספק הם: מצד אחר ההגיון מחייב שאין אדם קונה שלמותו אלא בעשותו כל מצות התורה בשלמותם, שאם היה אפשר לקנותו בחלקיה – למה יעמיס עלינו נותן התורה רבוי מצות ואזהרות, כי מה שאפשר שיושג בפעל אחד, יראה שיהיה כפועל בטל שיעשה בהשגות רבות, ולאידך גיסא, הסברה מחייבת לומר שהתורה מקנה לעושי מצותיה שלמות נפשית גם בחלקיה, שאם לא כן יהיה בלתי אפשר לשום אדם שיקנה השלמות ההיא, לפי ״שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״ [קהלת ז, כ], ואם תחסר לו אחת מן המצות – אי אפשר לו לקנות שלמותו האנושית, ותהיה אם כן התורה שנתנה לישראל דרך חסד להביאם לידי עולם הבא, היא בעצמה מונעת אותם שיזכו לענג ההוא.
1
ב׳לפתרון חקירה זו אומר מהרי״א: בעיא זו שנויה במחלוקת ראשוני האמוראים: רבי יוחנן ור״ש בן לקיש בדרשת הכתוב: ״לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלתי חק״ [ישעיה ה, יד] – אמר ריש לקיש: למי שמשייר אפילו חק אחד מן התורה, ורבי יוחנן אמר: לא ניחא למרייהו דאמרית עליהו הכי, אלא אפילו לא למד אלא חק אחד מן התורה [יש לו חלק לעולם הבא] (סנהדרין קי״א, א). והוא מסיק ואומר: כי מה שנמצא מצות רבות בתורה, אין זה על צד ההכרח, אלא על צד היותר טוב, והסתייע בזה מדברי הרמב״ם האומר בפיה״מ סוף מכות: מעיקרי האמונה בתורה: כשיקיים אדם מצוה מתרי״ג מצות כראוי וכהוגן, הנה זכה לחיי עולם הבא, ועל זה אמר רבי חנניא בן עקשיא: ״רצה הקב״ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות״, כי המצות בהיותן הרבה, אי אפשר שלא יעשה האדם בחייו אחת מהן על מתכונתן ושלמותן, ובעשותו אותה תחיה נפשו באותו מעשה.
2
ג׳ובעבור זה אמרו רז״ל: ״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא״. כי אי אפשר שלא יעשה כל אחד מהם מצוה ממצות התורה, שעל ידה יזכה למדרגה ממדרגות עולם הבא, ואולם בפי רבוי המצות שיעשה, כן תגדל מדרגתו. וכבר אפשר שימצאו רבוי המצות או כללותם באישים מתחלפים, ויהיה כלל האישים ההם מושגח יותר מן האיש האחד, וזה כי הכלל ההוא ישוב במדרגת האיש האחד שימצאו בו רבוי המצות. וגדולה מזו אמרו רז״ל במקומות הרבה, שאפילו בעשיית פועל אחד שאינו מצוה, ואינו אזהרה, אם יכוין העושה בעשייתו לשם שמים ולכבוד השי״ת, או כבוד תורתו – יזכה בה לחיי עוה״ב. וכבר בארו רז״ל כלל הפעולות הטובות המביאות את האדם להשגת חיי עולם הבא, מזולת המצות המפורשות בתורה, אמרו: ״והלכת בדרכיו״ [דברים כח, ט] – מה הוא חנון – אף אתה היה חנון וכו׳ [רמב״ם הלכות דעות פ״א הלכות ה-ו). וכלל הדברים הוא: כי כל פעולה שיעשה העושה אותה לשם שמים – זוכה בה לחיי עולם הבא, ואף אם הפעל ההוא יחשוב בו שהוא רע. אמרו רז״ל: ״בכל דרכיך דעהו״ [משלי ג, ה] – ואפילו לדבר עבירה (ברכות סג, א), ואמרו עוד: גדולה עבירה לשמה – ממצוה שלא לשמה (נזיר כג, ב)(העיקרים מאמר ג פ׳ כח-כט).
3
ד׳ולע״ד נראה שלא נחלקו חכמי התורה בדבר זה, ואין שום אחד שיאמר שמי שלא קיים מצוה ממצות התורה, משום שלא הזדמנה לידו, או שנאנס בה ולא עשאה, יהיה נדון לעונש חמור של ירידת שאול, ולעומת זאת אין שום אחד מרז״ל שיאמר כי די לו לאדם לקיים מצוה אחת כתקנה, אף אם הוא מזלזל או מתרשל בקיום יתר המצות, בזה ינצל מדינה של גהינם.
4
ה׳אבל מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש הוא רק כדרשת הכתוב, ולא בעיקר הבעיא,
5
ו׳ומר אמר חדא, ומר אמר חדא – ולא פליגי. תדע זאת מדקדוק לשונם: ר״ל אמר: למי שמשייר חק אחד, ורבי יוחנן אמר: מי שלא למד אלא חק אחד. ומחלוקתם הוא בדרשת הכתוב, כי ריש לקיש דורש: ״לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה״ – למי שמשייר אפילו חק אחד, זאת אומרת שמוציא את עצמו מכלל חק זה, באומרו שפסוק זה לא אמרו משה, או שנאמר לזמנו ובטל ערכו, ודעה זו היא כפירה יסודית שמבטלת גם את מה שהוא מקיים, שכל האומר: פסוק זה לא אמרו משה, או שפסוק זה נאמר לזמנו ושעתו – עוקר יסוד התורה וקבלת עול מלכות שמים, והוא נמסר לשקול דעתו והרגשתו, היום יבטל פסוק זה, ולמחר יבטל פסוק אחד, היום יעשה מצוה זו להנאתו, ומחר יעשה עבירה אחרת להנאתו, ונמצא אדם שאין לו תורה ומצות ולא יראת שמים ואהבת המצות, אלא יהירות שוא ומשקל מוטעה, ועל זה אמרו רז״ל: אפילו אמר: כל התורה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב״ה אלא משה מפי עצמו אמרו, ואפילו אמר: כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק זה, מק״ו זה, מגז״ש זו, זהו – ״כי דבר ה׳ בזה״ [במדבר טו, לא](סנהדרין צט, א).
6
ז׳ורבי יוחנן אינו חולק בדבר זה, וכן אמר לו לריש לקיש: לא ניחא להו למריהו דאמרית הכי, לדרוש הכתוב לחובה, אלא דרוש אותו לזכות: לבלי חוק – למי שלא למד אלא חק אחד מן התורה נצול מדינה של גהינם, דוק ותשכח, שלא אמר רבי יוחנן: אפילו לא קיים, אלא אפילו לא למד, זאת אומרת, שלבד קיום המצוה, דרוש גם למודן, אלא שלמוד חק אחד מזכה את לומדו להוציאו מכלל עם הארץ, לפי שהתורה כולה היא שלשלת אחת שכל חוליותיה אחוזות וקשורות אחת בחברתה, ולמוד חק אחד על בוריו נותן ידיעה בהירה במאור התורה ומאיר את הנפש.
7
ח׳ומאמר ר״ח בן עקשיא מתפרש לדעתי כן: ״רצה הקב״ה לזכות את ישראל״ – בזכוך נפשי תמידי בלי הפסק, לכן הרבה להם תורה ומצות, כדי שיהיו מוקפים במצות מכל עבריהם: תפלין בזרועם וראשיהם, ציצית בבגדיהם, מזוזה בפתחיהם, וחיים במצות בכל צעדיהם, ובזה ישיגו השלמות הגמורה. כי אין שלמות מקצתית בחיי האדם, לא במספר ימי חייו, ולא במנין פעולותיהם, אלא כל מעשיהם וצעדיהם, מחשבותיהם ועלילותיהם, צריכים להיות שלמים בקדושתם המעשית והמחשבית, וכמאמר הכתוב: ״בכל דרכיך דעהו״, ודרשו רז״ל: ואפילו בדבר עבירה, כלומר שגם העבירה לא תהיה בדרך כפירה, אלא בדרך אונס והכרח.
8
ט׳וכן מה שאמרו: גדולה עבירה לשמה, הוא לכונה אחרת, לומר כי עבירה לשמה, כגון פקוח נפש בשבת, או מציל את חברו בנפשו של ההורג, או אפילו כמעשה יעל עם סיסרא, זו היא מצוה עצמה שהיא גדולה ממצוה שלא לשמה, זאת אומרת שלא במקומה ושעתה, ושלא בכונתו.
9
י׳ומאמרם: ״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא״, אינו יכול להתפרש שגם במצוה אחת קונים את שלמותם, אלא חלק השלמות, וזה לפי שהמשכת היהדות והכרזתו של הישראלי על יהדותו, היא פעולת גבורה נפלאה, נמשכת בכל ימי החיים, בקרבנות עצומים וכבירים, שהם נמשכים מאהבת היהדות ונעימות תורתה, ולמעלה מהכל: מהאמונה באלקי אמת והתקוה לתקון עולם במלכות שדי.
10
י״אאמנם יש והאדם מזומן לחיי עולם הבא, וקונה עולמו במעשה אחד, אעפ״י שאינו מצוה ממצות התורה (עיין כתובות קג, ב. ע״ז י, ב ועוד) אבל אין זאת אלא במעשים כבירים שנעשים בהקרבה עצמית, ומעידים על עושיהם שרוח גבורה וקדושה כבירה התנוססה בהם. ויש רגעים כאלה בחיים שהאדם במעשיו מתרומם אל פסגת תעודתו, נשמתו נאחזת בשלהבת יה ונהנית מזיו השכינה, אבל בכל מעשה מצוה יחידי, איזה שיהיה, אין הוא מקנה אלא שלמות חלקית מקצתית, ולא שלמות גמורה ונפש זכה ומטוהרה, והלכה מפורשת היא זו: ״כל העושה מצוה אחת״ – יתירה על זכיותיו [קידושין לט, ב במשנה ובגמרא), וכן פירש הרמב״ם בפיה״מ, וכן דרשו מתניתין בירושלמי: עשה מצוה אתת מטיבין לו. איברא שרבי יוסי ב״ר בון מפרש מתניתין במי שיחד לו מצוה ולא עבר עליה מימיו, אבל מר עוקבן הוסיף ואמר: כגון כבוד אב ואם (ירושלמי קידושין פ״א ה״ט). מזה נלמוד שגם לר״י בר בון [וראה ב״קרבן העדה״ וב״פני משה״ שם] אין מצוה אחת מספקת להקנות השלמות הנפשית, אלא במצות כבוד אב ואם שהיא מצוה כוללת מצות רבות, אבל מעשה מצוה אחת, אפילו אם יהיה נעשה כתקונו וטעמו, אינו מקנה שלמות נפשית גמורה אלא חלקית, והוא מתבטל במעשה העבירות, ואין מטיבין לו ומאריכין לו ימיו בעולם הזה, ולא נוחל את ארץ החיים לעולם הבא (ראה פיה״מ להרמב״ם קידושין סוף פ״א).
11
י״בולעצם חקירת מהרי״א אומר אני לקע״ד, שאין כאן שאלה כלל, לפי שהמצות הן נחלקות, ענפים: א. מצות עשה שהזמן גרמא. ב. מצות שלא הזמן גרמא. ג. מצות צבוריות ולאומיות. ד. מצות קדושה. ה. מצות יראה ואהבה. ו. הכרת התעודה האנושית והלאומית.
12
י״גמצות שהזמן גרמא הן חיותיות שכל אדם חייב לקיימם בקום ועשה, ואלה אף אם הן רבות, בכל זאת הן הכרחיות, שכשם שזמן חיי האדם מחובר מחלקים רבים, הרגעים מצטרפים לשעות, השעות לימים, הימים לשבועות, חדשים ושנים, וכל פעולות האדם נשלמות בזמן, וחיי האדם דורשים מזונות תמידיים ומגוונים, כן שלמות הנפש שבחיי אדם נשלמת על ידי פעולות ממושכות ומגונות, שמחולקות לזמנים, וכל רגע של בטלה אינו נמנה בכלל החיים, אלא הוא בכלל חיי הבל וריק, לכן נתנה התורה מצות ואזהרות קבועות בזמן, והן: תפלה, ק״ש, ציצית ותפילין, שבתות ומועדים בכל פרטי מצותיהן, כדי שיהיה כל זמננו בחיים מקודש לפעולות ומעשים של מצוה וקדושה, שבהם אנו זוכים לחיים, ומקדשים את חיינו ומעצבים את צורת נשמתנו. וכל מצוה שעבר זמנה היא בבחינת: ״מעות לא יוכל לתקון והחסרון לא יוכל להמנות״ [קהלת א, טו], וכמאמרם ז״ל: ״מעות לא יוכל לתקון״ – זה שבטל ק״ש של ערבית וק״ש של שחרית, או תפלה של ערבית ותפלה של שחרית, ״וחסרון לא יוכל להמנות״ – זה שנמנו חבריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם (ברכות כו, א).
13
י״דק״ש ותפלה – הן בנין אב לכל מצות שהזמן גרמא, ונמנו חבריו לדבר מצוה – זהו בנין לכל מצות שהשעה מחייבת אותם להמנות במלוי חובת השעה. במצות אלה אי אפשר לומר שהן מרובות, לפי שכל שעה ושעה קובעת לה מצות מיוחדות שצריכות לשעתן, ואין פעולות זמן אחד מספיקה לזמן השני, אלא שפעולות זמן אחד משפיעות לזמן שבינתים, כשם שמזונות האדם צריכים לשעתם ומזינים אותו בין סעודה לסעודה, במזונותיהם המגוונים והמרובים באיכותם וכמותם.
14
ט״ובכלל מצות שהזמן גרמא נכללות מצות שאינן באות מזמן לזמן, אלא שהן מחויבות תמיד בלי הפסק, והן: מצות האמונה, היראה ואהבת אלקים ואדם, כבוד אב ואם וחכמי ישראל, שופטיו וזקניו, קדושת המחשבה והמעשה, ותלמוד תורה, שנאמר בה: ״והגית בו יומם ולילה״ [יהושע א, ח].
15
ט״זמצות אלה מסתמלות במעשים של פרישות ופעולות מעשיות שמתקימים כפעם בפעם, אבל מצות אלה שמשכנן הוא בלב, הן הן דפיקות החיים הנשמתיים שלנו, שאינן פוסקות אף רגע, וכל הפורש מהן הרי הוא כפורש מן החיים עצמן.
16
י״זב. מצות שאין הזמן גרמא. כלומר שאינן קבועות בזמן, ואינן תמידות, לפי שהן אינן סבתיות אלא מסובבות, ולפיכך אינן חיוביות אלא מקריות, שלא צותה התורה לאכול בשר כדי לשחוט ולבדוק הטרפות כהלכה, או לכסות דם העוף והחיה בעפר, ולא לאכול על הדם. וכן לא חייבה התורה לקנות שדה וכרם כדי לבנות בית ולעשות מעקה, או לעובדו ולקיים בעבודתו ותבואתו מצות התלויות בעבודת האדמה ותבואתה: מתנות כהונה ומתנות עניים. ולא חייבה התורה לגרש את אשתו כדי לקיים מצות: ״וכתב לה ספר כריתות״ [דברים כד, א], ולא לחטוא לנדור נדר או לנדוב, להשבע שבועת בטוי או שבועת הפקדון והעדות, כדי להביא קרבנות כפרה ונדבה למקדש, ולא להטמא למתים או להיות מצורע כדי להביא קרבנות טהרה.
17
י״חמצות אלה והדומים להן הן מסובבות מהופעות וצרכי החיים שאנו נתקלים בהם יום יום, כפי צרכי קיומנו ותנאי חיינו, ובכל אלה נתנה התורה הדרכות ואזהרות ישרות להיישיר את חיינו ולהסיר כל המכשולים ואבני נגף שאנו נתקלים בהם בהכרח. אמנם למרות האזהרות והתראות העונשים, ולמרות ההדרכות הישרות ויעודי השכר, אנו נפתים בחטא, כי: ״אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״ [קהלת ז, כ].
18
י״טוכל מעשה עבירה פוגם שלמות האדם, אבל חטא זה לא הולידה אותו התורה במצותיה, אלא החטא הוא מוכרח בטבע, והתורה באה ללמדנו דעת ולהסיר מעל דרכנו מכשול עון בכל אותן העבירות שאדם דש בעקביו.
19
כ׳הענף השלישי במצות התורה, הוא זה הכולל מצות הצבור והלאום ושהן מוטלות על העומדים בראש ההנהגה המשפטית והמדינית, ובהן יש כאלה שנאמרו לשעתן דוקא, כגון כבוש הארץ (לדעת הרמב״ן שהיא מצוה מיוחדת), הקמת המשכן וכל כליו, פרשת המלואים, צנצנת המן, חלוקת הארץ, בנין בית הבחירה, מחיית עמלק.
20
כ״אויש שהן מתקיימות בפעם בפעם לעת הצורך: להקים מלך, למנות שופטים ושוטרים,
21
כ״בוכל פרשת הלכות המלחמה. ויש שקבועות בזמן, כגון: הקרבת תמידין ומוספין, הדלקת המנורה, הקטרת הקטורת, ודשון המזבח, תורת המשפטים, הכרזת היובל, וקריאת דרור, וקרבנות העלם דבר, דין עיר הנדחת ועגלה ערופה, וכל הדומה להן.
22
כ״גוכל אלה אינן מוטלות על היחיד, אלא להשתתף בקיומם של המוסדים האלה ולהכנע למשמעתם, אבל מעשה המצות מוטלות על הצבור כולו מבחינה לאומית, בשבתם על אדמתם.
23
כ״דוגם בחלק זה של המצות, הדבר מוכן שהן הכרחיות לקיום הלאום והצלחתו הלאומית בגופו, רוחו ונפשו.
24