הגיוני עוזיאל, שער כב; האהבה שבחיים ד׳Hegyonei Uziel, Gate XXII 4
א׳ובחרת בחיים
מחוקקנו משה בצואתו האחרונה אומר: ״ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע״, ״החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך״ (דברים ל, טו, יט). בכתוב זה נאמרו בדבור אחד: החיים והטוב, הברכה והקללה, המות והרע, זאת אומרת – החיים הם הטוב והברכה ההחלטית, והמות הוא הרע והקללה ההחלטית, ומצוה עלינו לבחור בחיים כדי להנעים את חיינו עלי אדמות ולהנחיל חיי נצח לבנינו אחרינו: ״ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך״.
מחוקקנו משה בצואתו האחרונה אומר: ״ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע״, ״החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך״ (דברים ל, טו, יט). בכתוב זה נאמרו בדבור אחד: החיים והטוב, הברכה והקללה, המות והרע, זאת אומרת – החיים הם הטוב והברכה ההחלטית, והמות הוא הרע והקללה ההחלטית, ומצוה עלינו לבחור בחיים כדי להנעים את חיינו עלי אדמות ולהנחיל חיי נצח לבנינו אחרינו: ״ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך״.
1
ב׳בחירת החיים מושגת בפעולות ומעשים שבראש וראשונה היא אהבת האלקים והליכתנו בדרכיו: ״לאהבה את ה׳ אלקיך ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו וחקתיו ומשפטיו וחיית ורבית וברכך ה׳ אלהיך״ [שם טז], הברכה שבחיים היא תוצאה מחייבת ונמשכת מפעולות ומעשים שיש בהם הקרבה עצמית, ושאיפה להשיג ברכת אלקים, והעדר פעולה הזו היא גורמת לאבדון וקצור ימים, ״ואם יפנה לבבך ולא תשמע ונדחת… אבוד תאבדון לא תאריכון ימים״ [שם יז-יח], דבר זה ביותר באור אמרו רז״ל: הסיף והספר, הככר והמקל, ירדו כרוכים מן השמים, אמר להם הקב״ה: אם עשיתם התורה הכתובה בזה, אתם נצולים מזה, ואם לאו – אתם לוקים בכל, אם תעשו את התורה – הרי ככר לאכול, ואם לאו – הרי מקל ללקות, היכן הוא משמעו של דבר? ״אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו״ [ישעיה א, יט־כ] וחרבון תאכלו (ספרא עקב פ׳, ויקרא רבה לה, ה).
2
ג׳הככר והספר: המזונות הכלכליים והנפשיים שמהם נזונין קיומנו הגופי והצוריי, אינם מושגים אלא בעבודה גופית ועיונית, שאיפה כבירה והכשרה מרובה להכנתם והשגתם, מזונות אלה מקימים את הגוף ויוצרים ומפרנסים את כח המחשבה והבינה, ונותנים נשק ומגן להגן על קיומנו נגד כל האויבים הרבים הטבעיים והמלאכותיים. המקל והסיף שהם מקיפים את האדם מכל אבריו, מזהירים ומאימים ואומרים לו: עמוד הכן במלחמך והכן עצמך לזכות בחיים, עורה מתרדמתך, הכר תעודתך, ועשה למענך ולמען נצחיות נשמתך, למענך ולמען בניך אחריך, אם תעשו – הרי ספר והרי ככר, ואם לאו – אתם לוקים גם במקל וגם בסייף: ״אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם חרב (וחרבון) תאכלו״.
3
ד׳״ובחרת בחיים״, זו היא מצוה משולשת שכתובה בתורה, שנויה בנביאים, ומשולשת בדברי חכמים, והיא יסוד החיים בנעימותם ונצחיותם.
4
ה׳הספקנים והטפשים שואלים ואומרים: הכדאיים הם החיים שנעמול לבחור בהם? בשאלה זו עומדים שתי כתות ומתדיינים: הללו אומרים, יסודי החיים ופגעיהם מרובים על העונג שבהם, ולא עוד אלא שהעונג הרגעי איגו מושג אלא אחרי עמל ותלאה וסבל רב, ובהגיענו עדיו חולף הוא כצל בורח ועף מאתנו, שלות החיים וששונם, גם באותה שעה שאנו מגישים כיום המעדנים והתענוגים אל שפתינו. זו היא טענתם של הפסימיסטיים, המביטים על כל החיים במשקפיים חשוכות ואפלות.
5
ו׳לעומתם באים האופטימיסטים ואומרים: החיים הם נחל עדנים מרובי תענוגים ומעדנים, הארץ ומלואה וכל כחותיה מעניקים לו לאדם את מתקם ודושנם, כולם עומדים לשרותו לשעשעו ולשמחו, והפגעים הם מועטים ומקריים ובטלים הם ברוב מכריע, ושניהם יחד באים למסקנה זו: ״אכול ושתו כי מחר נמות״ [ישעיה כב, יג], אין צורך לבחור בחיים, אלא ליהנות מהחיים היום יומיים במדה הכי מקסימלית, ולא עוד אלא: שגם המדע והמוסר אינם אלא אמצעי להנעמת החיים היום יומיים. אין אנו נכנסים כעת לדון ולהכריע במחלוקת זו, שלמרות כל מה שנאמר בה עדיין לא קבלה הכרעה סופית ומוחלטת שתישב את הדעת, אבל אם גם נניח כדעתם של האופטימים, ונשקיף גם אנו על חיי האדם במשקפיים בהירות ואופטימיות, עדיין לא נמצא פתרון מספיק לשאלתנו, הכדאיים החיים עם כל תענוגיהם לבחור בהם? הלא אם יש דבר שמענג אותנו הוא, לפי שאנו נכספים לו ועמלים בהשגתו, אם יש דבר שנותן לנו ערבות, תועלת ונעימות, זהו לפי שאנו חיים וחשים ומרגישים בערבותו, תועלתו ונעימותו, וכלום יש לך דבר שאנו נכספים לו שיכול לענג אותנו בשעה שאנו ישנים ונרדמים? חלומותנו הטובים והמשמחים הם תענוגי שוא והבל, ובהקיצנו מתרדמה הננו רואים אפסותם ובטולם, אין לנו צורך בתענוגי החיים, אלא בהיותנו חיים עלי אדמות, וברגע שנפסק פתיל החיים פסקו עמו כל התענוגים, ולמה לנו המשכת החיים שגורמת צמאון לתענוגים ומעדנים, וסבל רב להשגתם, ושלעומתם צצים כמהים ופטריות קוצים מכאיבים וממאירים שבהם אנו נתקלים ונכשלים בכל צעד ושעל, שאלה זו הולידה דעה מוטעית בקרב העמים הפרימיטיביים שהאלקים רוצה ביסוריו ומכאוביו של האדם, והוא מתעולל בו בחתול זה המתעולל בטרפו החלש, ומתענג לראות פרפוריו וצעדיו, או כאדם רע זה המתנפל על איש ריבו ומספק רגשי נקמתו כראותו אותו פצוע ומוכה, רצוץ ושבור מתגרת ידו, או כערום זה שהוא שמח ונהגה בראותו איש תמים נלכד בחרמו ומכמרתו, זו היא אמונתם של העמים הקדמונים שכפרו פני אליליהם בקרבנות, וספקו את תאות נקמתו בהמתת בעלי חיים ובקרבנות אדם של עבודת המולך. רשמי אמונה נפסדה זו נמצאת גם היום בקרב עמים אחדים לנזיריהם, מכים ומתגודדים בעצמים, כדוגמת כהני הבעל שנאמר בהם: ״ויתגודדו במשפטם בחרבות וברמחים עד שפוך דם עליהם״ [מלכים א, יח, כח], מסגפים ומענים את גופם, פורשים מהחיים וכל חמודותיהם בחשבם כי הם ממלאים בזה רצון האלקים, ובזה האלקים ימלא רצונם, אמונה נפסדת זו הולידה מציאות אמונת הדואליסמום של אלקי הטוב והרע, זה יוצר הטוב ומתענג בו, וזה יוצר הרע ומענג בו, ושניהם עומדים בהתרגשות תמידית עד שינוצח הרע וישאר השלטון לאלקי הטוב.
6
ז׳אלילות זו לא חדלה עדיין מהיות אמונתה של חלק גדול מהאנושות המאמינה שהאלקים הקריב את בנו יחידו לצליבה למען כפר בו חטאי האדם, זאת אומרת שלא יכלו לתאר להם את אפשרות של כפרה שאין עמה צליבה והריגה של אדם ושל בן היחיד. כששואלים את שתי הכתות אם החיים הם קללה ולא ברכה כדעתם של הפסימיסטים, או שהם אמנם ברכה וטוב, אלא שהרבה קליפות מרות מקיפות אותם, והתענוגים שבהם אם גם היו רבים אבל גם סבלם מרובה, ולמה נבחור בחיים שכאלה? תשובתם המשותפת היא: רוצים אנו בחיי עולם הזה, על כל פגעיהם, כדי לזכות לעולם הבא, וכל המתיסר או מסגף את עצמו בנזירות ופרישות בעולם הזה, חושך לו חלק יפה ומקום מרווח בעולם הבא, ועולם הבא זה מה הוא? כל אחד רואה בו מהרהורי לבו, ומתאר לו עולם שכולו טוב וכולו עונג לפי נטיותיו ותאותיו, ועדיין השאלה עומדת בתוקפה: הכדאיים הם החיים להשגת עולם הבא כזה, למותר לאבד אפילו טיפת דיו כדי להתווכח נגד דעות אלה, מטרתנו היתה לבוא מן השלילה אל החיוב, ולהכיר על ידי כך ביותר בהירות השקפתה של תורת ישראל בשאלה זו.
7
ח׳תורת ישראל מצוה ואומרת: ״ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך״. זאת אומרת – החיים הארציים אינם אמצעי לתכלית, אבל הם תכלית לעצמם, היסורים והענויים אינם חביבים לפני האלקים, אבל להיפך, היא מצוה ואומרת: ״ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה׳״ [דברים כו, יא], ״עבדו את ה׳ בשמחה״(תהלים ק, ב), ״והתענג על ה׳ ויתן לך משאלות לבך״ (שם לז, ד), ״וקראת לשבת ענג״ (ישעיה נח, יג). התורה מצוה ואומרת: ״בנים אתם לה׳ אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם״ [דברים יד, א], וכשישראל נמצא בצרה אף הוא כביבול מיצר בצרתם: ״עמו אנכי בצרה״ (תהלים צא, טו).
8
ט׳תורת ישראל מתעבת קרבנות אדם והיא אומרת: ״איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יתן מזרעו למולך מות יומת… והכרתי אותו מקרב עמו כי מזרעו נתן למלך למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי״ (ויקרא כ, ב-ג) וכן אומר ירמיה הנביא: ״ובנו במות התופת אשר בגיא בן הנם לשרף את בניהם ואת בנותיהם באש אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי״ (ירמיה ז, לא), ״לעשות התועבה הזאת למען החטיא את יהודה״ (שם לב, לה), ורז״ל בארו ואמרו: ״אשר לא צויתי״ – זה בנו של מישע מלך מואב, דכתיב: ״ויקח את בנו הבכור… ויעלהו עולה״ [מלכים ב, ג, כז] , ״ולא דברתי״ – זה יפתח, ״ולא עלתה על לבי״ – זה יצחק בן אברהם (תענית ד).
9
י׳ולא רק שאין הקב״ה רוצה בצערם ויסורם של בני אדם, אלא צוה על צערם של בעלי חיים, וכן אמרו רז״ל: צער בעלי חיים אסור מדאוריתא (שבת קנ״ד, ב. ב״מ לב, ב- לג, א), וביחס לקרבנות בעלי חיים נאמר: ״החפץ לה׳ בעולות וזבחים כשמוע בקול ה׳, הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים״ (שמואל א, טו, כב) ואומר: ״האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה, זבח לאלקים תודה ושלם לעליון נדריך״ (תהלים נ, יג־יד). לא זביחת הזבח ולא זריקת דמו והעלאתו ע״ג המזבח לעולה הוא הנרצה לפני האלקים, אבל סמל קרבת האדם אל אלקיו בשלשה כחותיו המהוים מציאותו, והם: המחשבה, הדבור, והמעשה, המסתמלים בסמיכת יד החוטאת על קרבנו, הוידוי הנאמר בפיו, והעלאת כלי המחשבה לעולה, הן הן הפעולות הרצויות לפני האלקים לכפר על הנפש, להרוס המחיצות המבדילות בין האדם ואלקיו, ולקרב באהבה את ישראל לאביהם שבשמים, וכן אמרו רז״ל בתורת הקרבנות: אחד המרבה ואחד הממעיט – ובלבד שיכוין לבו לשמים, ושמא תאמר לאכילה הוא צריך? תלמוד לומר: ״אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה״ וכו׳ [תהלים נ, יב] לא אמרתי לכם זבחו כדי שתאמר אעשה רצונו כדי שיעשה רצוני, לא לרצוני אתם זובחים, אלא לרצונכם אתם זובחים, שנאמר: ״לרצונכם תזבחוהו״ [ויקרא יט, ה](מנחות קי). רצון המקריב הוא להכנע למשמעת מצות ה׳ ולהקריב מציאותו החמרית כדי להשיג קרבת ה׳ (עיין הרמב״ן ויקרא א, ט, ובספר העקידה שער כ״ז).
10
י״אבשעה שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת: קלני מראשי קלני מזרועי (סנהדרין מו, א). אין הקב״ה רוצה בענויינו לשם ענוי וסגוף, אלא לשם תשובה וחרטה: ״הלא זה צום אבחרהו חרצובות רשע התר אגודות מוטה ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו״ (ישעיה נח, ו) (עיין הקדמת הרמב״ם לפרקי אבות פרק ד׳), ולא עוד אלא שהקב״ה מצטער כביכול בצערו של אדם, וכן אמרו רז״ל: אמר הקב״ה למשה: אי אתה מרגיש שאני שרוי בצער כשם שישראל שרויים בצער? הוי יודע ממקום שאני מדבר עמך, מתוך הקוצים כביבול אני משתתף בצערם (שמו״ר ב, ז).
11
י״באלה שמודדים את ערך החיים במדת הנאתם ותענוגם הם, ובשבילם נוח היה לאדם שלא נברא, וממילא לא היה נכסף לחיים ותענוגיהם, אולם אלה שמעריכים את החיים לפי תעודתם ולפי האידיאלים של תעודת החיים, באותה המדה שהם מכירים את תעודתם, כן מתחבבים החיים בעיניהם ורוצים בהמשכתם, ונוח להם שנבראו, וחביבים אצלם פגעי החיים בהיותם מסקלים את הדרך לעצמם ולאחרים, ומוצאים ביגיעם ועמלם הדרך הטובה והישרה המובילה אל התעודה והמטרה הסופית.
12
י״גהא למה הדבר דומה? לשנים שעוסקים בעבודה להשלמת יצירה אומנותית או מדעית רבת ערך ורבת התועלת, והם האומן היוצר והפועל השכיר, הפועל מודד שכר פעולתו לפי מדת הנאתו ממנה, ולכן הוא עובד מתוך הכרה ולא מתוך אהבה, הוא אינו רוצה בהשלמת העבודה שבה נפסקת מקור פרנסתו, ולהפך הוא רוצה בקצור והפסקת זמן העבודה מתי יבא החדש ויקבל שבר עבור עבודתו, ומתי יבוא הערב ויפסיק את עבודתו.
13
י״דבהשקפה זו עמד איוב ואמר: ״הלא צבא לאנוש עלי ארץ, וכימי שכיר ימיו, כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעלו, כן הנחלתו לי ירחי שוא, ולילות עמל מנו לי״ (איוב ז, א-ג), ומתוך השקפה מוטעית זו טען ואמר: ״למה יתן לעמל אור, וחיים למרי נפש״ (שם ג, כ).
14
ט״ולשוא נחקור למצוא פתרון לשאלה זו לכל אלה העומדים בהשקפה זו, כי לאיש שאין לו תעודה בחייו ודאי ראוי היה לו שלא נברא, אבל החיים התעודתיים הם: חיי יצירה שכל חוליה וחוליה מפעולותיו קשורות עם התמונה הכללית של יצירתו המחשבית, והרגעים יקרים וחביבים לו מאד, הוא שואף להשלמת עבודתו ולהארכת זמן עבודתו בה, עבודתו זאת בהיותה עבודת אהבה אינה יודעת לאות ועיפות, ואינה נפסקת מפני כל מכשול ומעצור, ואדרבה המכשולים והמעצורים שבדרכו מגבירים את מדעו וחשקו, אהבתו וחדותו להשלמת פעולתו.
15
ט״זחיינו עלי אדמות בצורתם האישית והאוניבריסאלית אינם חיי שכיר ופועל, אין אנו חיים ופועלים על פי פקודת מי שהוא, או אפילו על פי הרגשות אינסטיקטיביות ודרישות מאויי הגוף שלנו, אבל אנו חיים מתוך אהבה ליצור לעצמנו ולאחרים, הצורה האנושית הנעלה ונשגבה ביותר להצעיד את עצמנו ואת כל האנושיות כולה לפסגת הגובה של הצלחתה להנעים את החיים, ולהרבות את הדעת, להגיע בחיינו ובמותנו אל דעת אלקים, אהבתו, ודבקותנו בו ובדרכיו, תעודה זו מחבבת את החיים ומשפרת אותם, וזו היא מצות התורה: ״ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך״, הבחירה אינה נמצאת אלא במקום שיש בצדה תעודה אידיאלית שהיא קשורה אל החיים ומתמלאה בחיים. הבחירה בחיים היא למען החיים עצמם, חיי הנצח של עצמיותנו האישית והמינית, חיי נצח ללאומיותנו וחיי הנצח של האנושיות כולה.
16
י״זלהשלים באור דברינו אלה ראוי להביא פה משלו המחוכם של רבינו בחיי הספרדי שכתב: ומה נדמו בזה לשני אחים שירשו מאביהם אדמה שצריכה לעבדה, וחלקו אותה לשנים, ולא היה להם דבר זולתה, הדעתן ראה כי עסקו באדמתו בלבד ימנע אותו מעסוק בפרנסתו ומהגיע אל טרפו, והשתדל לעבוד באדמת אחרים כדי שיהיה משכח עמלו יום יום, וכשהיה נפטר מעבודה לערב, היה עושה באדמתו שעה אחת בחריצות והשתדלות, וכשהיה נותר לו משכירות ימים כדי מזון יום אחד או יותר היה מניח לעשות בשל אחרים ועושה בשלו, בתכלית השתדלותו וחריצותו, ולא סר לעשות כן עד שנגמרה עבודת אדמתו כהוגן, ובהגיע עת פרותיה וזמן תבואתה, קבצם ואספם והתפרנס מהם בשנה השנית, והיה עובד אדמתו כרצונו והולך ומוסיף בה אילנות עד שהיתה תבואתה מספקת לפרנסתו, והותירה לו מה שהוסיף בו אדמה על אדמתו. והאח הכסיל כיון שידע שעבודתו באדמתו תמנעהו מהתעסק בענין מזונותיו, עזבה לגמרי, והיה משתכר לבני אדם בעבודת האדמה, ולוקח שכרו ומתפרנס ממנו, ולא היה מותיר כלום, ונשארה אדמתו שוממה (חובת הלבבות שער הבחינה פרק ג׳).
17
י״חמשל זה מתאים לגמרי אל תפקידנו שבחיים, קיומנו הגופני דורש מאתנו לעבוד בשל אחרים כפועל שכיר, כדי לספק את מזוננו הכלכליים ולפרנס גם את אלה שאנו חיבים במזונותיהם, וקיומנו הנפשי דורש מאתנו לעבוד בשלנו להשלמת צורתנו ומלוי תעודתנו, והאדם החכם מכוין את שעותיו ועבודתו באופן זה שגם באותן השעות שהוא עובד כשכיר ופועל לשם קבלת הנאה, עושה זאת מאהבה מתוך הכרה ברורה כי עבודה זרה זו בכל העבדות שבה, היא נותנת את אפשרות עבודתנו העצמית, והכרה זו מחבבת את העבודה ומנעמת את החיים.
18
י״טדבר זה עצמו בארוהו רז״ל באגדתם לאמר: שתי שנים ומחצה נחלקו ב״ש וב״ה, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם מנברא יותר משלא נברא, נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא – יפשפש במעשיו, ואמרי לה: ימשמש במעשיו (עירובין נב). נוח לו לאדם שלא נברא, לפי שקשה לו לשמור את תעודתו ולהשלים את צורתו, וחיים שאין בהם מעשים והשלמת התעודה – אינם חיים, ועכשיו שנברא יתאים מעשיו אל תעודתו, יפשפש במעשיו או ימשמש במעשיו, שתהיינה פעולותיו ומעשיו נובעות מתוך הכרתו העצמית, ויהיה ער וזהיר להתאים את מעשיו אל תעודתו.
19
כ׳״ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך״, צווי עליון זה מלמדנו להסתכל בעולם ובחיים מנקודת מבט נעלה ולצרף אחת אל אחת, הידיעות הבודדות הנקנות לנו על ידי הסתכלותנו המדעית וליצור מהם גוף אוררגי אחד שלם ומשוכלל, ולהקנות לנו העז והבטחון להשתתף במעשינו ופעולתנו, בעבודתה הכללית המקרבת אל התכלית הכי נשגבה והכי נעלה שבתעודת האדם בחייו הקצרים, זאת אומרת התאחדות הנפש החושבת והרצון המניע לפעולות עם כל הבריאה כולה, והשלמתנו האישית והצלחת בנינו אחרינו, ולאושרה הגמור והמלא של האנושיות כלה. ובכיון זה אמרו: הלמד שלא לעשות – נח לו שלא נברא, ונוח לו שנהפכה שליתו על פניו ולא יצא לאויר העולם, והלמד לעשות – זוכה להקביל רוח הקדש, מה טעם? ״למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל״ [יהושע א, ח] ואין תשכיל אלא רוח הקדש, כמד״א: ״משכיל לאיתן האזרחי״ [תהלים פט, א](מקרא רבה לו, ועיין ירושלמי ברכות פ״א הלכה ה׳).
20
כ״אהלומד ומרחיב ידיעותיו, אם הוא מתכוין לשם מדע לבד ועושה את תורתו קרדום לחפור בו, הרי הוא כפועל ושכיר ונוח לו שלא נברא, אבל הלומד לעשות, זאת אומרת להתאים מעשיו אל תעודתו, ולקדש מציאותו בחיים בכל מעשיו הבחיריים, הוא האדם המעולה שנוח לו שנברא, לפי שמעשיו הטובים והישרים נותנים לו זכות להשרות עליו רוח הקדש, ונותנים לו ערבות הנעימות ונצחיות צורתו האישית בחיים הארציים, וחיי נצח בצרור החיים לאחרי מותו – ״והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד״ (דניאל יב, ג).
21