הגיוני עוזיאל, שער כב; האהבה שבחיים ג׳Hegyonei Uziel, Gate XXII 3
א׳אהבת האלקים את יצוריו
אהבת אלקים שבאדם מושכת אליה אהבת אלקים את האדם, וכן הוא אומר: ״אהבתי אתכם אמר ה׳״ [מלאכי א, ב], ורז״ל מוסיפים ואומרים: ״כי עזה כמות אהבה״ [שיר השירים ח, ו] – כמות שהקב״ה אוהב אתכם, ״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה״ [שם ז] – מים רבים אלו אומות העולם, שנאמר: ״הוי המון עמים רבים״ [ישעיה יז, יב] – לא יוכלו לכבות את האהבה שהקב״ה אוהב לישראל (שה״ש רבה), ולא רק את כנסת ישראל בכללה אוהב הקב״ה, אלא גם את היחידים המעולים שבה. אברהם אבינו הראשון קראו הקב״ה ״אברהם אהבי״ [ישעיה מא, ח], וכד דמך רבי אשעיה איש טרייה ראו מטתו פורחת באויר, היו דורו קורין עליו: ״אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה״ [שיר השירים ח, ז] שאוהב הקב״ה לר׳ אושעיה איש טריה – ״בוז יבוזו לו״ [שם].
אהבת אלקים שבאדם מושכת אליה אהבת אלקים את האדם, וכן הוא אומר: ״אהבתי אתכם אמר ה׳״ [מלאכי א, ב], ורז״ל מוסיפים ואומרים: ״כי עזה כמות אהבה״ [שיר השירים ח, ו] – כמות שהקב״ה אוהב אתכם, ״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה״ [שם ז] – מים רבים אלו אומות העולם, שנאמר: ״הוי המון עמים רבים״ [ישעיה יז, יב] – לא יוכלו לכבות את האהבה שהקב״ה אוהב לישראל (שה״ש רבה), ולא רק את כנסת ישראל בכללה אוהב הקב״ה, אלא גם את היחידים המעולים שבה. אברהם אבינו הראשון קראו הקב״ה ״אברהם אהבי״ [ישעיה מא, ח], וכד דמך רבי אשעיה איש טרייה ראו מטתו פורחת באויר, היו דורו קורין עליו: ״אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה״ [שיר השירים ח, ז] שאוהב הקב״ה לר׳ אושעיה איש טריה – ״בוז יבוזו לו״ [שם].
1
ב׳החוקרים על דבר אמת שואלים: האפשר ליחס אהבה מצד אלקי עולם הנשגב והנעלה (מצד) אל האדם העלוב, האהבה אומרים הם מתהוה וקימת מצד מקבל התועלת הערבות והטוביות, אל המועיל הערב והטוב, או היא תמצא בין האוהבים כאשר יתכן בהם מדת גומלים מאת איש לרעהו, ברב או במעט, אבל אין האהבה יכולה להמצא בין שני הפכים שהם בתכלית המרחק, כי כל הפך יברח מהפוכו, ולא ידומה שתהיה אהבה אלא בדומים. לעומת זאת באים הפלוסופים בטענתם ואומרים: אלקים הוא חפשי מן הפעלויות ואינו בא לידי שום הפעלה של שמחה ועצבות, ומזה יוצא: אין אלקים אוהב ואינו שונא שום אדם, שהרי אין אלקים בא לידי שום הפעלה של שמחה או של עצבות, ומכאן שאינו אוהב ואינו שונא שום אדם (תורת המדות לשפינוזה בתרגום י׳ קלצקין ח׳ ה׳ משפט יז).
2
ג׳פלוסופים כאלה קל להם לפתור את כל השאלות בתנועת קולמוס, ולתאר את האלקים לפי בינתם הם, אבל החוקרים על דבר אמת אינם יכולים להכחיש את הכתוב והמקובל ולהעביר הקולמוס על מקרא מפורש מפי ה׳ על ידי נביאו הנאמר, לאמר: ״פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי״ (שמות כ, ד-ה), לכן בעומדם לפני חקירה זו: אהבת אלקים לבני אדם כיצד? מנתחים את האהבה לסוגיה ולחלקיה ומחליטים: זו אהבת האלקים ליצוריו היא אהבה יחסיית, אהבה שאינה קשורה בסיבת השויון או היתרון שבין הנאהבים, ולא באהבה הטבעית של המוליד לנולד ממנו והיוצר ליצירותיו האומנותיות, אבל אהבת היחס שבין המלך והעם, האב והבן, האיש ואשתו, כי כמו שהמלך והאב והבעל משלימים צרכי העם, והבן והאשה, ולא יבוקש מהם אלא שיכבדו אותם, כן השם יתברך משלים צרכי האנשים, ולא יבוקש מהם רק לתת כבוד לשמו, כמו שאמר הכתוב: ״כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו״ [ישעיה מג, ז](ראה ספר העיקרים מאמר ג׳ פ׳ לז).
3
ד׳תשובה זו אינה מספיקה לישב את הדעת, כי הלא גם האהבה יחסיית זו אינה נמלטת מאהבת המועיל, כי אין מלך בלא עם, ואין עם בלא מלך, ולא אב בלא בן, ובעל בלא אשה, ומציאות שניהם משלים אחד את השני במובנן המוסרי, והיא גורמת סבת אהבתם, וכל פגם וחסרון בהשלמת התפקידים ההדדיים גורמים לשנאה, שנאת העם את מלכו, והמלך את עמו, וכן באב ובנו, איש ואשתו, ואהבה יחסית זו אינה שיכת לגבי מלכו של עולם שמלכותו קדמה לעולמו.
4
ה׳אולם יש מקום לקיים דעת העיקרים בהוספה זו שהאדם במעשיו משלים מעשה בראשית, שמחסד ה׳ נתן השלמתם לבני האדם לזכותו במעשה ידיו, וכמאמרם ז״ל: ״ויכולו השמים והארץ״ [בראשית ב, א] ויכלו כתיב, כל המתפלל בערב שבת וכו׳ נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית (שבת קי״ט, ב). יוצר העולם והאדם רוצה בהשלמתם ההדדית של העולם, ובחירו – זה האדם, והשלמה זו עושה את האדם לנאהב מפני שהוא נעשה שותף וראוי לאהבה.
5
ו׳אבל למה לנו לבקש תרוצים ופתרונים מדעתנו במקום שרז״ל בארו לנו בדבריהם פתרונה הברור של חקירה זו ואמרו: חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם אלהים… חביבים ישראל שנתן להם כלי חמדה, חבה יתירה נודעת להם שנתן להם כלי חמדה (אבות פ״ג משנה י״ח). העולם כולו, מלאכי מרום ושרפי קדש בגדולתם, כוכבי השמים בגובהם והשפעתם, ועד הרמש הקטן וגרגיר החול, הוא מנורה אחת בכל חוליותיה כפתוריה ופרחיה, והאדם הוא המאיר לכל ומואר מהכל, הכל נברא באהבה – אהבת האצילות, ומתקיים ומושפע מאהבה, הקדוש ב״ה אוהב את הכל מפני אהבתו הגדולה להאציל מדת טובו, ומחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, אבל דרגת הנאהבים משתנה לפי מדרגת והכשרת קבולם, אצילות עליונה זו במדה זו. חביב אדם, חבה יתירה מכל הנמצאים העולמיים בהיותו נברא בצלם אלקים, נשמת שדי שבקרבו היא שביב אורה שהיא מוכשרה להאחז ולהלכד בהאור הטמיר והנעלם – אורו של עולם, חביב אדם שנברא בצלם אם ידע הוא עצמו את צלמו ותעודתו, ויעמול מתוך הכרה וידיעה ומתוך חבה ואהבה להשלים את צורתו ולהתאימה לצלם אלקים שבו, חביב אדם זה מפני הכחניות שבו להשגת השלמות העליונה, אבל יותר מזה חבה יתירה נודעת לאותם האנשים אשר הוציאו לפעולה ועשו את הויתם לכלי חמדה, כלי שהוא קבול להשראת השכינה, וכלי שהוא עצמו בהשכלתו ומדעו בפתוחיו וציוריו יצא מכלל גולם ופשוטי כלי העץ, שאין להם תואר והדר ואין להם בית קבול, ונכנס בכלל כלי חמדה בעצמו, וכלי ראוי לקבל דברי חמדה – השראת שכינת הקדש, ושכינת הקדש בהודה והדרה נשקפת בפעולותיו ומעשיו, דבורו וצעדיו, כמאמרו המחוכם של ר׳ ידעיה הבדרשי לאמר: לבי לבי התורה, והאדם חבורם, הוא נר אלקים בארץ (בחינת עולם חלק י״ב פרק א׳ פסוק א׳), אהבה זו אינה באה מתוך הפעלויות או התפעלות, אבל מצויה ופרושה לכל, וקוראה את הכל באהבה וחבה להתעצם באהבתה לאהוב ולהיות נאהב, ולפי מדת ההכשרה כן תגדל האהבה למקור הטוב והחכמה, ויהיה גם אהוב בהתעצמו בעצם החכמה והאהבה.
6
ז׳אם נרצה להמשיל אהבה עליונה זו, אין לנו אלא להמשילה אל אהבת החכם והמשכיל מטבעו אל החכמה וההשכלה האמתית, ולא החכמה הפיזית והפרופיסיונאלית אשר דרכה להתפרץ כמעין מתגבר זה שהוא פולס לו דרך והורס כל מחיצות העומדות לפניו, שוטף כל אבני נגף העומדים בדרכו והוא מפיץ את מימיו הטהורים מצמיח את האדמה ומפרה אותה, כן החכם והנביא המשכיל והמלומד עומד בראש המצפה וקורא לכל בחבה ואהבה להודיעם וללמדם דעותיו האמתיות, נבואותיו הנאמנות ומושכלותיו המוסריות, הוא אוהב את הכל ורצונו להאציל להם חכמה ודעת, השכלה ובינה, תורת מוסר ואהבת חסד, אולם הוא אוהב יותר את אלה שהם תלמידיו שספגו תורתו בלבם ושהאירו באורו את נשמתם, דומה לזה בארו רז״ל אהבתו היתירה של יעקב ליוסף בנו: ״כי בן זקונים הוא לו״ [בראשית לז, ג] – ארי בר חכים הוא ליה, כל מה שלמד משם ועבר מסר לו (רש״י עה״ת שם). והפוכה היא השנאה, התרחקות מכלי שבור שאין לו בית קבול, ושאינו יכול לקבל ולקלוט כלום. איש זה הוא שנוא לא שנאה המעוררת נקמה, אבל שנאה של סלוק שכינה, ושנאה של בטול לאדם מבוטל שבטל את צלם אלקים שעל פניו, ונעשה מציאות מבוטלת נשחתה ומושחתת, שנאה שהיא מלאה רחמים וקוראה: ״שובו בנים שובבים ארפה משובותיכם״, ״אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה״ [ירמיה ג, כב. יחזקאל לג, יא], האלקים אוהב את הכל, ואשרי אדם המתכשר במדעו ובפעולותו ועושה את עצמו כלי חמדה ומשכן לאהבת האלקים וקדושתו.
7