הגיוני עוזיאל, שער כה; הלאומיות ותעודתה א׳Hegyonei Uziel, Gate XXV 1

א׳מושג הלאומיות
מושג הלאומיות או ה־ NATIONALITE הוא שגור בפי כל, אבל הגדרתו המדויקת של מושג זה עודנה מעורפלת ובלתי ברורה, החוקרים והפלוסופים שאלו על הגדרתו, וכולם השיבו מהרהורי לבם או ממה שראו בעיניהם, אלה אמרו: נקראים בשם ״לאום״ קבוצת אנשים היושבים בארץ אחת, תחת ממשלה אחת, ושיש להם ענינים משותפים במשך תקופה ארוכה, ונקראים עם אחד. האנשים הפזורים בארצות שונות וקשורים בדת משותפת ומקור מולדת משותף. אחרים מבססים מושג הלאומיות באחדות הרוח, הרגש, והגזע הנמסרת מדור לדור אצל מין אנשים בעלי מפלגות ואומניות שונות. מין אנשים אלה המאוחדים במוצאם, בתרבותם, שפתם ומנהגיהם, כשהם מתאגדים תחת חבור מדיני של ממשלה משותפת נקראים בשם ״עם אחד״ (ספר האנטישמיות להסופר בירנארד לאזאר בתרגומו העברי של ד״ר מ. ראבינזון דפוס ווילנה ד׳ 134). אחרים אומרים: נקראים ״לאום״ קבוצת אנשים היושבים בארץ אחת, ומשותפים ביחשם, במנהגיהם ובלשונם ומרגישים את אחדותם. התנאי החשוב להתהוות הלאום ונצחיותו לדעתם, היא ההכרה הלאומית שהתפתחה אצל בני הלאום במשך כמה דורות, על ידי המכשולים אשר פגשו מן החוץ, ועל ידי המלחמות הפנימיות, הכרה זו היא הרוח החיה ונשמת היצירה הלאומית, והיא מאריכה ימים גם אחרי שנטשטשו כל הסימנים הלאומיים האחרים, וגם אחרי שגורש העם מארצו ובטלו מנהגיו, דתו וספרותו, כל זמן שהכרה זו לא מתה לגמרי בלב הלאום יש בו עוד רוח חיים, ורוח חיים זה מעורר את הלאום להמשיך ההגנה על עניניו ודעותיו המיוחדים (שם 135).

ב׳מדברי כולם יוצא: שהלאומיות היא תולדה מקרית של קבוצת אנשים שישבו ושיושבים בארץ אחת, ומשותפים ביחוסם, שפתם מנהגיהם, משפטיהם ונטיותיהם ברוחם וגורלם ההיסטורי ובמשטרם הפוליטי. לעומתם בא הסופר דניאל הלוי ומבטל כל הבאורים אלה בהעמידו למופת את הלאום האמריקאי, שאין לו שפה מיוחדת, ולא גזע מיוחד, ולא פלחן מיוחד, אבל הוא תערובת של גזעים שונים בעלי דעות ואמונות שונות, והיא נולדה מקרוב ואין לה עבר של אלפי שנים ככל המעצמות הגדולות שהן בעלות עבר ישובי קדום. ומה היא לאמיותה של אמריקה? העתיד המאחד – התקוה של אנושיות מעולה משופעת באושר וברכוש, והוא מסיק ואומר: העתיד יותר מהעבר מעסיק מחשבת הלאום כלו (דניאל הלוי בספרו עמוד 214).

ג׳אין אני חושב שכדאי הדבר להתוכח עם כל אחת מדעות אלה ולהכריע ביניהן, העובדא של חלוק הדעות היא עצמה מוכיחה שכל אלה החוקרים לא עמדו עדיין בהגדרתו הנכונה של מושג זה, והרי זה דומה כאלו שאלנו מה הוא האדם? יכולים אנו להשיב ולומר: האדם הוא בריה מדברת, חושבת, לוחמת, עובדת, או שהאדם הוא היצור שבו נכללו כל הכחות אלה, אבל שתי תשובות אלה אינן מגדירות את האדם באמת, לפי שכלן הם כחות מסתעפים ונובעים מהנקודה המרכזית שהיא עושה את האדם למה שהוא – נפש האדם ונשמתו. כדי להכיר את האדם אנו צריכים לדעת מהות נשמתו, וכן בהלאומיות שהיא גוף מוצק מורכב מכחות רבים שונים זה מזה, ומתאגדים לחטיבה אחת, צריכים אנו להכיר ולדעת הכח הנפשיי שהוא מאגד ומרכז את כל פעולותיו. מנקודת השקפה זו עדיין השאלה עומדת בעינה: מה היא הלאומיות, או נפש הלאום שממנו נוצר הלאום ובו מתקיים.

ד׳קרובה יותר אל הדעת היא הדעה האומרת: הלאום איננו בעל חי המורכב מתאים דומים איש אל רעהו בטבעם החמרי, אלא קבוצת אנשים המביעים באופן מקורי על ידי ספרות מיוחדת, ועל ידי דרכי חיים מיוחדים, את הרגשות המשותפים לכל בני האדם, ולפי מספר הספרויות ואופני התרבות השונים אנו יכולים אפוא למנות את מנין הלאומים (האנטשמיות ד׳ 134). דעה זו קרובה אל האמת לפי שהיא מוציאה את הלאומיות מחוג צר ומצומצם של קנינים מקריים, ארציים וחמרים, ומעמידה אותה על יסודות רוחניים של ספרות ותרבות, שהם ערכים נפשיים ונצחיים. ואולם גם לדעה זו יש לה פרכא לאמר: ומה היא הסבה לספרות מיוחדת ודרכי חיים מיוחדים של כל עם ועם, בהבעתם המקורית את הרגשות המשותפים לכל בני האדם? מעתה נסורה נא לראות ולשמוע מה באורם של שני הלאומים: ישראל ואדום. ואומר: ״ויאמר ה׳ לה: שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו ולאסם מלאם יאמץ״ (בראשית כה, כג). בספור זה מבארת התורה בנגוד לכל דעותיהם של הפלוסופים שהלאומיות איננה קבוצה מקרית של אנשים שישבו או יושבים בארץ אחת, ותחת שלטון ממלכתי מאחד, אבל היא יצירה אלקית מיוחדת שקודמת בהויתה לפני היצירה הגופיית המוחשית. יצירה רוחנית זו שאין העין תופסת אותה, מתלבשת בגוף הקבוצה הלאומית ומשתקפת מפעולותיה ומחשבותיה, כי הקבוצה הלאומית שהיא כלל הכולל כל הפרטים, חושבת ופועלת בצורתה הלאומית, וכל חלק וחלק ממנה אחרת לגמרי ממה שהיו חושבים ופועלים כל אחד ואחד מאישיה אם לא היו מאוגדים בחטיבה לאומית אחת.

ה׳הלאומיות קודמת איפוא להמציאות הקבוצית, כקדמת הנפש אל מציאות הגוף, והיא נשמת העם של האומה שקובעת את חותמה על הכלל והפרט, וחורזת את כל חיי הלאומיות לדורותם בשלשלת אחת שתחלתה נעוצה בסופה, מתנגשת מתחלת יצירתה עם צורות לאומיות מתנגדות לה, ואותה הלאומיות הבריאה ברוחה וביסודותיה הנאמנים היא כובשת באחרית הימים את כל הדעות הלאומיות המתנגדות לה, שכולן נדחות ומתבטלות מפניה. לאומיות זו מעורה ואחוזה בארצה ואדמתה, מורשת הגזע והישוב בארץ, עוזרים להתפתחות והתעלותן של הדעות הלאומיות, אבל אינם תנאי הכרחי לקיומן, אלא כל הנספח אל האדיאלים הלאומיים נעשה חלק בלתי נפרד ממנה, ובכל מקום שקבוצה לאומית זו או חלק ממנה הולכים, גם שר האומה ושכינת קדשה גולה עמה. בתרגום אונקלוס ויונתן ב״ע בארו מושג לאום בהוראת מלכות, אכל ברור הדבר שלא כונו אל השלטון המלכותי, אלא על הצורה שבה מתרכזת הלאומיות בכל ענפיה, וממנה נשקפת הצורה המלכותית האידיאלית של העם כולו.

ו׳לאומיות זו היא כעובר זה שאינו נראה ולא מוחש במהותו, אבל אוצר בו כח החיים והגידול, הצמיחה והפריחה האין סופית, וכן אמרו חז״ל: אין לאם אלא עובר, שנאמר: ״ולאם מלאם יאמץ״ (סוטה מא, ב סנהדרין צב, א).

ז׳רבות הן הצורות הלאומיות שכלן מסמלות המנות הרוחניות והמוסריות שביסודן, אבל כולן נחלקות לשתי מערכות כלליות שהן נקראות בשמן: יהודאי וארמאי, או קסרי וירושלם, וכדברי רז״ל במדרשם [ראה: ״תורה שלמה״ בראשית י, ז ובהערה טו], ר׳ חלבו אומר: עד כאן קריין: ״סבתא ורעמה וסבתכא״ [בראשית י, ז], זאת אומרת לאומיות גזעית, מינך יקומון יהוראי וארמאי, או קסרי וירושלם, חיים לאומיים שהמדינה והשלטון הם יסוד הלאומיות בדמות רומא הכובשת ומושלת, או לאומיות מקיפה ומלאה שחותם של קדושה, אצילות ונדיבות, רוממות ומעלה טבוע עליה. ירושלם עיר הקדש ״מלאתי משפט צדק״ [ישעיה א, כא], שממנה יוצאת תורה לכל העמים, או קסרי עם נשר רומא ואיצטדיוניה ותעתועיה. שתי צורות לאומיות אלה עומדות בהתנגשות תמידית, באשר הן מתנגדות זו לזו תכלית נגוד, ואין לשתיהן קיום אחד בעולם, אלא – כשזה קם זה נופל. אם יאמרו לך חרבו שתיהן, אל תאמין, ישבו שתיהן אל תאמין, חרבה קסרי וישבה ירושלם, חרבה ירושלם וישבה קסרי – תאמין, שנאמר: ״ולאם מלאם יאמץ״ (מגילה ו, א).

ח׳מכאן אתה למד שהלאומיות איננה גזע משותף, לא מולדת או מלכות וממשלה משותפת, ולא מנהגים ודרכי חיוב או ספרות ותרבות משותפת, כל אלה הן צורת הקבוץ, או המלכות הממשלתית והמדינית. אבל הלאומיות במובנה המדויק, היא השקפת עולם לשפור חיינו האנושיים עלי אדמות, והתרוממותנו לפסגת הגובה של התעודה האנושית והצלחתה, והנחלת הדעות האמתיות והתכונות ומדות טובות, ותורות המשפט והמוסר לבנינו אחרינו, והשלטתן של דעות ומדות רוחניות אלה לכל האדם, לא בכח ולא בחיל, כי אם בהסברה והבנה שיוצרת ההכרה ברוחניותן של דעות אלה ואמתתן, וברוב טובה הנמשכת מהן לכל ההולכים בדרכיהן. וזו היתה לדעתי עומק כונת רז״ל במאמרם: שני גיאי גויים בבטנך, זה מתגאה בעולמו וזה מתגאה במלכותו, שני גיאי גויים: אדריאנוס מושל בחרבו האכזרית וציד בפיו, שפה דיפלומטית לרמות עמים ומדינות באומות, ושלמה בישראל מושל בחכמתו ובצדקתו (ב״ר שם). הללו עושים את המדיניות לכל עיקר קיומם בחיים, והללו עושים את הלאומיות לעיקר והמדינה נמשכת ממנה ומתקיימת בזכותה וטבועה בחותמה, ובזה מונח ההבדל היסודי שבין ישראל לעמים.

ט׳מאבותיהם דור דור, תקופה ותקופה, מולידה האנושיות פה ושם אנשי שם גדולי הרוח, שמאצילים מרוחם ומנחילים לדורם, משפחותיהם שבטיהם ומדינתם, מדות רוחניות ודעות מוסריות נעלות, שעוברות בנחלה לבאים אחריהם, ומשמשים לשלבים בסולם התרוממות האנושית. הקבוץ המדיני והחברותי יוצר גם הוא משמעת אוטוריטטית וחקים משפטים לשפור חיי החברה והכלכלה, מוסדות חנוך גבוהים להשכלת העם במדע מוסרי ותיאולוגי, באומנות יפה וחכמה, בידיעת הטבע ומצפוניו, וכל אלה מצטרפים אחת לאחת, מעשירים את ספרותו התרבותית, מגדילים את דמותו הלאומית, ומחזקים על ידי כך את הקשר הלאומי בקרב הלאום עצמו, והתקשרותו עם כל הלאומים השונים. אבל אצל כולם לאומיותם מיוסדת על המדינה הארצית, המדינה טובעת את חותמה על הלאומיות, עד שהלאומיות מסתלקת ממנה לגמרי, או שהיא נשארת חבויה בארכיביונים של העבר, כנשמה ערטילאית זו שפרחה מן הגוף ואינה מוצאה מקום להתלבש בו.

י׳המדינות הלאומיות עפ״י רוב אינן מסתפקות במה שיש להן, אלא שואפות להרחיב גבולי ממשלתן ושלטונן, ומזה נמשכת ההשתמשות של כלי מזוין ויצירת אורגניזציה צבאית עם כלי נשקה, ומשום כך נמצאות הן במצב מלחמה תמידי, גלויה או מסותרת, שמעסיק אותם וגוזל מהם כל מחשבותיהם הלאומיות, ולא עוד אלא שעל ידי כך הם מושפעים יותר ממה שהם משפיעים באהבת הכבוש והשלטון, יש שהם נכבשים ומנוצחים, וגם כשהם נוצחים – זרם החדש של המנוצחים מכניס בגופם של הנוצחים את דעותיהם ואליליהם, שהן מפעפעות ומחלחלות בגופם כארס של עכנא, ומשנות צורת לאומיותם תכלית שנוי, וכל כך למה? לפי שמדיניותם קדמה ללאומיות ואין להם חק עולם והלכות עולם שהן קובעות הליכות עולם. אבל הפוליטיקה היא הגוזרת ושופטת, ועל ידה משתנה גם המשפט וגם החק, וזו היא סבת אבדונם של העמים והלאומים הקדומים, וחלוף צורתם של הלאומים החיים אתנו כיום, שאינם שלשלת העבר אלא בגזעם ובארץ מולדתם, או בשטח גבולי ממשלתם, אבל לא בדמותם הלאומית. ולא רק שאין לאומיותם מתקימת בידם, אלא שגם המדינה מבחינתה הארצית – בשטחי גבולותיה ובמשטר מדינותה אובדת מהם, ונשארים בלא ארץ ובלא לאומיות, מנותקים מעברם ומיואשים מעתידם וזכות קיומם, באשר קיומם מבוסס על מדיניות כזו שהיא עלולה להתחלף ולהאבד ולהאביד את כל אלה שנשענים עליה. יש ולאומים אלה ממלאים תפקיד חשוב בעולם בתור שבט מיסר וחרב נוקמת, או בתור מטה ישע לנכאים ועשוקים: ״הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי״ (ישעיה י, ה). ולהפך: ״כה אמר ה׳ למשיחו לכורש… אני ה׳ ואין עוד זולתי אין אלקים אאזרך ולא ידעתני, למען ידעו ממזרח שמש וממערבה כי אפס בלעדי אני ה׳ ואין עוד״ (ישעיה מה, א־ו) , אבל ככלות תפקידם אובדים בתהום הנשיה לבלי קום עוד. אבל ישראל לאומיותו קדמה למדיניותו, זאת אומרת הרעיון הנאצל והמקיף של תקון עולם במלכות שדי קדמה למדיניותם ולאומיותם, היא נותנת הכוון וצורה למדיניותם, אבי האומה אברהם צוה מפי האלקים לאמר: ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך״ [בראשית יב, א]. ויעקב האב לשבטי-יה גם הוא חי חיי נדודים, ומכאן אתה למד: לא נחלת אבות, ולא מנהגי מדינה היו היסוד ליצירת הלאומיות היהודית, אלא רצון האלקים בהשגחתו הנפלאה בחר באבות האומה וזרעם להיות לו לעם סגולה, וכן הוא אומר: ״ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישימון יסובבנהו״ [דברים לב, י]. ורז״ל באים ואומרים: ״ימצאהו בארץ מדבר״ – זה אברהם, ד״א: ״ימצאהו בארץ מדבר״ – אלו ישראל, ״יסובבנהו״ – לפני הר סיני, ״יבוננהו״ – בעשרת הדברות (ספרי פ׳ האזינו י). ולזה כוונו רז״ל במאמרם הנפלא לאמר: ״שני גוים״ – שני גיאי גוים, ״בבטנך״, זה מתגאה בעולמו, וזה מתגאה במלכותו (בראשית רבה סג, ט).

י״אישראל מתגאים בעולמם, בהשקפת עולמם שהיא עיקר הויתם וזכות קיומם, ואומות העולם מתגאים במלכותם, זו כנוסם המדיני שלאומיותם נדחית מפניה, מזה נמשכת נצחיות הפלאית של לאומיות היהדות שמתגאה בהשקפת עולמה. המתגאים במלכותם אובדים גם הם באבדן מלכותם, כטבע כל הנמצאים שהם אובדים ונפסדים, אבל המתגאים בעולמם מתקימים הם בזכות עולמם גם באבדן מדיניותם, ובכל מקום שגלו ישראל שכינת הקדש גלתה עמהם [במ״ר ז, י].

י״בדברים אלה עצמם אמרם אדון הנביאים בשירתו הנפלאה לאמר: ״בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו״ (דברים לב, ח-ט). ״בהנחל עליון גוים״ – נחלה טריטוריאלית וגיאוגרפית לארגונם המדיני של כל גוי הארץ, ו״בהפרידו בני אדם״ – לקבוצות לאומיות המאוחדות בהשקפותיהן ונטיותיהן לישובו של עולם והתרוממות האדם היושב בה, ״יצב גבולות עמים למספר בני ישראל״, מה בני ישראל נפרדו בגבולי נחלותיהם לשבטיהם: שנים עשר שבטי־יה, אף העמים נפרדו לשבטים: ״אלה הם בני ישמעאל ואלה שמותם בחצריהם ובטירותם שנים עשר נשיאים לאומותם״ (בראשית כה, טז), ולא רק זאת, אלא שהעמים כולם בגבוליהם ומדיניותם שמשו אכסניא גלותית לישראל בעצתה העמוקה של ההשגחה העליונה: ״והפיץ ה׳ אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר בגויים אשר ינהג אתכם שמה״ (דברים ד, כז), וכן אומר הנביא: ״כי הנה אנכי מצוה והניעותי בכל הגויים את בית ישראל״ (עמוס ט, ט).

י״ג״יצב גבולות עמים״ – בשהנחיל הקב״ה העולם לאומות העולם, פרש תחומן לאומות העולם לכל אומה ואומה, כדי שלא יהיו מעורבבין (ספרי שם), פרש תחומן וצמצם תחומן, ובערבוב התחומין אובדים גם שמותם של האומות וגם צורת לאומיותם.

י״דלעומת זאת לאומיות היהדות מיוסדת על כי ״חלק ה׳ עמו״, לאומיות זו שאינה חלקית ולא מקצתית אבל מאחדת בקרבה, כהרמוניא נהדרה ובמזיגה משפטית מדויקת מאד, את כל הטוב והנשגב, הנעלה והנאצל בדעות ומדות, במחשבות ומעשים, אחרות שאין בה קרעים וטלאים, ולא פשרות וויתורים – פעם לצד זה ופעם לצד אחר, לפי רוח הפוליטיקה והמדיניות, אבל אחדות מוצקה בלתי משתנה ובלתי מתחלפת, נחלת שמים וארץ בלי מצרים וגבולות, ונחלת הגורל הארצי וכנוסם המדיני: ״יעקב חבל נחלתו״, אין חבל אלא גורל שכולו טוב ויפה, ומזה נמשכת ההלכה היסודית שהיא בנין אב לכל התורה כולה לאמר: אין עבירה מצוה (ירושלמי שבת יג, ג. חלה א, ח). הלכה זו נסתרת לכאורה ממ״ש נזיר (נזיר כג, ב והוריות י, ב): גדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה, דכתיב: ״תבורך מנשים יעל״ [שופטים ה, כד]. ובאמת הלכה זו מסופקת מאד, שהרי ריש לקיש אומר: חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו כלי ששמו ״שמיכה״ [שופטים ד, יח], ומה שמיכה – שמי כה, שמו מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע [ילקוט שמעוני אחרי תקפ״ה].

ט״ואגדה סתמית אף היא אומרת: ג׳ ברחו מן העבירה ושתף הקב״ה שמו עליהם: יוסף, יעל ופלטי, יעל מנין שנאמר: ״ותצא יעל וכו׳ ותכסהו בשמיכה״ [שופטים שם] רבנן דהכא אמרי בסודרא, ורבנן דתמן אמרי במשיכלא (ויקרא רבה כג, י. ילקוט שמעוני שם). ואם גם נקבל דעת רב נחמן בר יצחק שיעל עשתה עבירה לשמה, מכל מקום לפי מסקנת הגמ׳ למדנו שאינה אלא (מסובלת) כמצוה שלא לשמה, אבל העבירה עצמה אינה נחשבת למצוה, גם כשהיא נעשית לשם מצוה. ויותר נראה לע״ד שלא אמרו: גדולה עבירה לשמה, אלא בעבירה שיש בה הקרבה עצמית להצלת הלאום, כמעשה אסתר ויעל, וכעין זה נאמר בדין מצוה הבאה בעבירה: מצוה דרבים שאני (ברכות מז, ב).

ט״זובנגוד לדעותיהם של אחרים שאומרים: המטרה מקדשת האמצעים, היהדות אומרת: מצוה הבאה בעבירה – לא רק שאינה מצוה, אלא שהיא בגדר עבירה! הרי שגזל סאה של חטים, וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך – אין זה מברך אלא מנאץ, ועל זה נאמר: ״ובוצע ברך נאץ ה׳״ [תהלים י, ג](ב״ק צד, א) ולא עוד אלא שגם מצוה שלא לשמה, ושיש בה מחשבה זרה של הנאה עצמית, אינה מצוה, והעושה שלא לשמה נקרא פושע לדעת ריש לקיש (נזיר והוריות שם). התוס׳ (ברכות יז, א ד״ה העושה) הקשו [לאור מאמר חז״ל: העושה שלא לשמה – נוח לו שלא נברא) על מאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, ותירצו דהכא מיירי שלומד לקנטר, והתם מיירי שלומד על מנת שיכבדוהו, זאת אומרת מכיון שיש בה מחשבת אסור – נוח לאדם העושה מצוה כזו שלא נברא, ובמצוה שיש בה מחשבת רשות של התהדרות, יעסוק אדם בה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

י״זאולם מדברי רבי יוחנן (נזיר כג, א): האוכל את הפסח לשם אכילה גסה – נקרא פושע. ואפשר לומר לפי זה שכמחלוקת רבי יוחנן ור״ל בענין אוכל את הפסח לשם אכילה גסה, כן נחלקו רבי יהודה אמר רב ורבא, ולדעת רבא העוסק בתורה ובמצות שלא לשמה, אפילו לשם התהדרות או אכילה גסה – נוח לו שלא נברא.

י״חולע״ד נראה יותר שלא אמר רבי יוחנן שנקרא פושע אלא במצות הזכרון והסמל ליסודי האמונה, כגון אכילת הפסח, שהאוכל לשם אכילה גסה במועדו נקרא פושע, לפי שהוא בועט במעשהו זה ברעיון הלאומי ויסודות אמונתו, אבל כל עושה שלא לשמה ושאינו מכוין במעשיו לדבר אסור – אינו נקרא פושע.

י״טועכ״פ למדנו שמחשבה זרה פוגמת פעולת המצוה, ומחשבת אסור המעורבת במעשה המצוה – עושה את המצוה עצמה לדבר עבירה. ומעשה מצוה שיש בו מחשבת אסור של קנטור – הוא קרוב לדבר עבירה לכל הדעות. וכל העושה מצוה שלא לשמה – נוח לו שלא נברא (ברכות יז, א), וכל העוסק בתורה שלא לשמה – נעשית לו סם המות (תענית ז, א). וכלל גדול אמרו לנו רז״ל: ״אלה המצות״ [ויקרא כז, לד] – אם עשיתם כמצותן – הן מצות, ואם לא – אינן מצות (ירושלמי שבת פ׳ יג ה׳ ג) , וכל כך למה? משום ״כי חלק ה׳ עמו״, היחיד והלאום הפרט והכלל, הם חלק מקור הטוב המוחלט שאין טוביות למעלה ממנה, וזכות קיומו הלאומי של עם ישראל היא להיותם טובים ונבונים, ולעשות טוב בעולמם לטוב להם ולבניהם אחריהם כל הימים, ולהיטיב לאחרים, ולהרימם למדרגת הטוב והישר בעיני אלקים ואדם.

כ׳לאומיות עליונה זו איננה פורשת מהמדיניות הארצית, אלא מדיניות קבועה וקשורה וטבועה בחותם לאומיותו: ״יעקב חבל נחלתו״, אין חבל אלא גורל, שנאמר: ״חבלים נפלו לי בנעימים״ [תהלים טז, ו] ואומר: ״ויפלו חבלי מנשה עשרה״ [יהושע יז, ה] (ספרי דברים שם).

כ״אמדינת ישראל היא ארץ הקדש, משכן קדוש ישראל ״מלאתי משפט צדק ילין בה״ [ישעיה א, כא], ומקיאה מקרבה את המטמאים עצמם בעלילותיהם ותועבותיהם, היא שדה עבודה לישובו של עולם בדרכי שלום ואהבה, וצדק ומשפט, וחסד ורחמים, והיא מקור האורה והקדושה, להאיר מחשכי תבל ולקדש את חיי האדם עלי אדמות באור ה׳ קדוש ישראל הנקדש בצדקה.

כ״באומות העולם שאין להם חלק בלאומיות זו, מונין את ישראל ואומרים: עם זה הוא קוסמופוליטי בטבעו, עדר נפוץ ונודד, מיסב על שולחן אחרים, ואינו מוכשר ולא יצליח לעולם להיות לאום מדיני ככל העמים, וישראל משיב ואומר: ״שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי״ [שיר השירים א, ו]. שמוני לשומר מטע אחרים, ולא נוטע אני בעצמי ואף לא שומר כרמי שלי וארץ נחלת אבות, ולכן לא נטרתי כרמי. אבל מי שמסתכל בעין בוחנת, נוכח לדעת השקר המוחלט שבעלילת שוא זאת: היש עם בתבל ובכל ההיסטוריא האנושית שקשור אל ארצו בקשר תמידי כעם ישראל, שלמרות פזורו ונדודיו לא שכח את ארצו, ולא הסיח דעתו ממנה?

כ״גישראל הוא לאם פאטריוטי הקשור אל ארצו ומולדתו גם בהתרחקו ממנה, מתוך הכרה נאמנה שגלותו אינה טבעית ולא מקרית, אלא גזרה אלקית לצרפו ולבחנו ולהפיץ את תורתו ברבים, הוא מסתגל בנאמנות מדינית לארצות גלותו כמצוה עליו מפי נביאיו לאמר: ״ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה… כי בשלומה יהיה לכם שלום״ (ירמיה כט, ז), ועם זה שומר את לאומיותו ואהבתו ותקותו לארץ מולדתו. שניות זו אינה יוצרת בקעים בנפשו, אלא להיפך – מתוך אהבתו לארץ ישראל מוסיף אהבה ונאמנות לארץ גלותו.

כ״דאחרים מונים את ישראל ואומרים עם זה הוא אופוזיציוני בטבעו, וגם זה הוא שקר מחלט, עם ישראל הוא ככבשה תמה זאת, הוא נשמע לחק ומסתגל אל החברה שבסביבתו בכל דרכי חייה המדיניים והכלכליים, אבל הוא אופוזיציוני קנאי לכל חקי עבדות ושלטונות, ולכל מעשי אימתנות ואלימות, והוא מתנגד קנאי עז מאד לכל אלה הפוגעים בנפשו ולאומיותו, כי בהיותו יודע בהכרה עמוקה והבנה ברורה שהוא דבק בה׳ אלקים אמת, כלל ואמתת הרוחניים כולם, בתורת אמת שדרכי ה׳ דרכי נעם ונתיבותיה שלום, ובמשפטים וחקים ישרים וצדיקים, במאמר הכתוב: ״מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו… ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים בכל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום״ [דברים ד, ז-ח]. ובהכרתו את האמת שלו הוא נצב כעמוד ברזל וחומות נחשת בפני כל אויביו מבפנים ומבחוץ, שרוצים להזיזו מדרכו ומהשקפת עולמו, ולתת נפשו למרמס וכבודו לקלון. מגונה היא האופוזיציה העקשנית והמרדנית לשם התנגדות ומרידה בישובו של עולם והתקדמותה של האנושיות, מגונה היא האופוזיציה העורת שהיא נובעת מתוך יהירות הוללית והפקרות טפשית, אבל יותר מתועבת היא ההתכחשות אל האמת שבנפשו, וההתרפסות הזוחלת הנוטה לימין ושמאל אל אשר יהיה רוח המושל, כאשר ינוד הקנה במים, ומהולל לנצח הוא האיש או הלאום המכיר את עצמו ואת האמת שלו, ועומד כסלע איתן נגד כל נחשולי הזדון המתגעשים עליו.

כ״הנסתכל לאחור בעינים בלתי משוחדות ובמבט אוביקטיבי גמור אל העבר הרחוק והקרוב, נעמיד לפנינו את הצוררים והאויבים לשמותיהם וצורותיהם, שאמרו בשם הדת והמדינה: או התבוללות או צליבה. ונשמע לעומת זה קולה של היהדות שהשיבה בדברים ומעשים: ״לאלקך לא איתנא פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא נסגד״ (דניאל ג, יח), ונדון באמת מי הוא הראוי לעמוד הקלון, ומי עומד לנס ותהלה? הרודפים והרוצחים, או הנרדפים והנהרגים בגבורתם הנפשית, שבחרו מות מחיי קלון, צליבה מחיי עבדות והתנכרות לעמם ותורתם.

כ״והאופוזיציה היהודית בעקשנותה ההירואית, ובעמידתה האיתנה, ובתשובתה הנמרצה, הועילה הרבה לעצמה ולאחרים לקיומה היא ולהתקדמותה המוסרית של האנושיות כולה, כדברי חזון נביאנו הנערץ לאמר: ״אני ה׳ קראתיך בצדק… ואצרך ואתנך לברית עם לאור גויים לפקוח עינים עורות להוציא ממסגר אסיר מבית כלא יושבי חשך״ (ישעיה מב, ו-ז). זו היא גאותה של לאומיות עם ישראל וזה הוא סוד קיומו הנצחי.