הגיוני עוזיאל, שער כו; תעודתנו בחיים א׳Hegyonei Uziel, Gate XXVI 1
א׳הכרת התעודה שבחיים
ההויה העולמית באלפי צורותיה וגוניה, מעשי בראשית כולם – בשמים ממעל ובארץ מתחת, מבלעדי האדם, נחלקים לשלשה סוגים כללים: א – הגופים הארציים כולם מהדומם עד החי, שהם בעלי חומר וצורה, חיים ופועלים הוים ונפסדים בכח טבע הויתם, מבלי הכרת עצמיותם וידיעת פעולותיהם, ומבלי דעת עלותיהם וחלופיהם. כל נמצאים אלה פועלים בכח טבע הויתם במדת גומלים: משפיעים ונשפעים, והם תכלית לסבותיהם, ואמצעי למסובב מהם, וכולם יחד מסורים לשרותו של האדם ומשועבדים לרצונו.
ההויה העולמית באלפי צורותיה וגוניה, מעשי בראשית כולם – בשמים ממעל ובארץ מתחת, מבלעדי האדם, נחלקים לשלשה סוגים כללים: א – הגופים הארציים כולם מהדומם עד החי, שהם בעלי חומר וצורה, חיים ופועלים הוים ונפסדים בכח טבע הויתם, מבלי הכרת עצמיותם וידיעת פעולותיהם, ומבלי דעת עלותיהם וחלופיהם. כל נמצאים אלה פועלים בכח טבע הויתם במדת גומלים: משפיעים ונשפעים, והם תכלית לסבותיהם, ואמצעי למסובב מהם, וכולם יחד מסורים לשרותו של האדם ומשועבדים לרצונו.
1
ב׳הסוג השני – צבא השמים: הגלגלים והכוכבים הגדולים, הם גם כן בעלי חומר וצורה, אבל הם משפיעים ולא מושפעים, הוים ולא נפסדים, יודעים את עצמם ואת פעולתם, מכירים את עילתם העליונה, שהיא עילת העילות וסבת הסבות, וששים ושמחים לעשות רצון קונם, אבל גם הם נתונים תחת חקות שמים וארץ, חק עולם נתן להם שלא ישנו את תפקידם.
2
ג׳למעלה מהם הוא סוג השלישי – מלאכי מרום ושרפי קדש, בעלי צורה ולא חומרית, והם: השכלים הנפרדים, או הצורות הרוחניות, שאין העין תופשת אותם, יודעים את עצמם ואת יוצרם, פועלים ומנהיגים ברצון ה׳ ושליחותו, ומשיגים בהשגה נעלה מאד (את), כל אחד לפי מעלתו, את יוצר מעשה בראשית בקדושתו והשגחתו הנפלאה בעולמו. אבל גם המה נעדרו הבחירה והיכולת לעשות דבר עד בואך שמה (ראה הרמב״ם ספר הי״ד ה׳ יסוה״ת פ״ב ה״ג ח, ומורה נבוכים ח״ב פרק ז, והרמב״ן על התורה בראשית לב, ל). וכל הנמצאים האלה – מציאותם היא תעודתם, באשר פעולותיהם מותנות בטבע הכרחי של מציאותם.
3
ד׳אולם האדם, בריה זו מורכבת משלשה סוגים אלה, ופועל הוא ונפסד, משפיע ולא מושפע, חודר בכח תבונתו עד מעמקי הטבע ומסתריה ומשעבדם לרצונו ומרותו ככל פעולת הגלגלים, ונושא בחבו נשמת אלקים, צורה שאינה דבקה בחומר, מתרומם בהכרתו והשגחתו ובפעולותיו הנפשיות אל גבהי שחקים, ומרחקי זמנים שאין העין בכל בהירותה יכולה להסתכל בהם. שלישיות זו שבאדם היא נושא המחלוקת במהותה של בריה נפלאה זו.
4
ה׳השטחיים והעצלים שאין להם בעולמם אלא המוחש בעיני בשר, אומרים: ״אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז. כציץ יצא וימל ויברח כצל ולא יעמוד… אם ימות גבר היחיה כל ימי צבאי איחל עד בוא חליפתי״(איוב יד, א-יד). אומללים אלה המביטים על האדם כאמצעי לתכלית מעולה ממנו, כציץ זה שהוא אמצעי לפרי הצומח אחריו, וכצל זה שהוא בבואה של השמש והוא חסר תכליתיות, והוא הוה ונפסד מחליף צורתו ככל הנמצאים הארציים, שפושטים צורה ולובשים צורה עד אין תכלית. אצל האנשים האלה שחוק היא בעיניהם השאלה על תעודת האדם: אין תעודה לאדם בחייו, אין שכר ועונש על פעולותיו, אין דין וחשבון בעולמו, ואין תורה מבלעדי הדת הנמוסית ההכרחית לשלום החברה והכלכלה – זו היתה דעתם של הצדוקים בזמנם, שכפרו בתחיית המתים ויצרו להם ספר גזירתא משפטים נמוסיים (ראה מגילת תענית פ״ד). לעומת זאת באה כת הנזירים, מתנזרים מן העולם מעבודותיו וחמודותיו, מתבודדים בהרים, מתטהרים ומתקדשים בסיגופים ועינויים, כדי להגביר את נשמתם בחיים ולזכות לעולם הבא שלפי דמיונם.
5
ו׳אולם תורת ישראל מתנגדת נגוד גמור לשתי הדעות האלה, על הראשונים אמרו: ״אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו״ [תהלים מט, כא].
6
ז׳ורבותינו ז״ל השכילו לבאר כתוב זה באופן נפלא ואמרו: אין חיה שולטת באדם, עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר: ״אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו״ [שם יג](שבת קנ״א, ב). החיה שבאדם עצמו, וכל החיות המקיפות אותו, אינן מושלות בו אלא מסבת סכלותו של האדם שאינו מבין את יקרו, פושט צלם אלקים שעל פניו ומסלק שכינת הקדש החופפת עליו, ועוד הוסיפו ואמרו: ״וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם״ [מלאכי ב, ג] – אלו בני אדם שמניחים דברי תורה ועושים כל ימיהם כחגים (שבת שם). לא את עצם החגיגה מתעבים רז״ל, אבל חגיגה שבאה בהזנחת התורה, וחגיגה הנמשכת כל הימים, ובהעדר תוכן של חגיגה נפשית עילאית מעודדת ומרוממת – חגיגה זו היא המתועבת בעיניהם. באותה המידה מביעים רז״ל התנגדותם לכת הנזירים שפורשים מן הצבור ומסגפים את נפשם, ואומרים: כל היושב בתענית – נקרא חוטא, ואפילו המצער עצמו מדבר אחד המנזר עצמו מן היין – נקרא חוטא, ולפיכך ״גומל נפשו״ [משלי יא, יז] נקרא חסיד (תענית יא, א־ב ותוס׳ ד״ה ״גומל״) בגמ׳ שם נאמר בשם רבי אלעזר: שהנזיר נקרא קדוש, וכן מפרש רש״י בדברי ר״ל שאמר: נקרא ״חסיד״ – שהמתענה בגופו נקרא חסיד, אבל לע״ד לא מסתבר לומר שנחלקו רז״ל בדעות קצוניות כאלה, שמה שאחד קורא האדם – חוטא, יקראו השני – קדוש וחסיד, האחתה של הלכה זו נמצא במאמריהם: כל הרואה סוטה בקילקולה – יזיר עצמו מן היין (סוטה ב, א) ובעובדא דשמעון הצדיק: כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל (נדרים ט, ב), הא למדת שהנזירות או התענית בעת הצורך, ולשם כבוש היצר – הוא חסידות וקדושה, ונזירות תמידית או סיגופים – היא פעולת חטא (עיין הקדמת הרמב״ם למס׳ אבות פ״ד ברפואת חולי הנפש).
7
ח׳השקפת היהדות על האדם כפי שבארהו רז״ל מעתיקי הקבלה היא: האדם הוא מבחר הבריאה ותכליתה, והוא נעלה על כל הנמצאים כולם, עד שאם זכה והתעלה על תעודתו, אומרים לו מלאכי מרום ושרפי קדש: קדמת למעשי בראשית (ב״ר פ״ח א) – קדימת מעלה וחשיבות, נעשים לו אוהב ונותנים לו מתנות, שנאמר: ״עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם״ [תהלים סח, יט](שבת פט, א).
8
ט׳רעיון זה בסגנון יותר בהיר אמרו רז״ל בפירוש הכתוב: ״סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם״ [קהלת יב, יג] – אמר רבי אלעזר: אמר הקב״ה: כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, רבי אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל העולם, רבי שמעון בן עזאי, ואמרי לה רבי שמעון בן זומא אומר: כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה (ברכות ו, ב).
9
י׳כל הנמצאים הארציים נבראו ומתקיימים לשרת את האדם, להשביעו מנופת תנובותיהם ולעמוד לשרותו ומרותו. כל כחות הטבע הגלויים והנבחרים, כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה, כל הנמצאים – לרבות הגלגלים העליונים הדומים לו בדעת והשכל במציאותם ופעולתם והכרתם את יוצרם ומנהיגם – שקולים בערכם לאדם זה, וכמו שהשמים מספרים כבוד אל, ומאירים מחשכי תבל בהויתם ותנועתם הנפלאה והמדויקת, כן האדם במציאותו ופעולותיו, בדבורו ומחשבתו – מספרים כבוד אל ומאירים מחשכו ותהלתו, ועליהם נאמר: ״עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר״ [ישעיה מט, ג](ראה הכוזרי מאמר ב פרק נב נה). שקול הוא זה כנגד כל העולם כלו, לרבות מלאכי מרום ושרפי קדש. ״לא נברא אלא לצוות לזה״, ללותו בכל דרכיו וצעדיו ולהנחותו בדרך הטובה, בהתגלותם במאמר ה׳ ומצותו אל נביאיו וחסידיו להודיעם מצות ה׳ ובהיותם לו לצוותא בכל דרכיו, כמאמר הכתוב: ״הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי, השמר מפניו ושמע בקולו״ [שמות כג, כ־כא], וכן הוא אומר: ״כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, על כפים ישאונך״ (תהלים צא, יב).
10
י״אזה כל האדם במינו, ובהכשרתו יכול כל אדם להיות כמשה, אבל לא כל אדם זוכה לכך – אלא המתכשר בפעולותיו ומחשבותיו להגיע לכך: אם זכה אדם אומרים לו (כל מעשי בראשית) את קדמת (קדמת התכלית והמעלה) לכל מעשה בראשית, לרבות כוכבי מעלה ומלאכי השרת שהאדם בבחירתו מתגדל עליהם, וכאמרם ז״ל: גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת (סנהדרין צג, א) וחביבים ישראל יותר ממלאכי השרת (חולין צא, ב), וכן אמרו במדרשם: השומר גדול מן הנשמר, הנשא גדול מן הנושא, והמשלח גדול מן המשתלח (ב״ר ח, א).
11
י״באדם זה שזכה והתעלה אל פסגת הגובה של השלמות האנושית, בתכונות נפשיות זכות וטהורות, רמות ונשגבות, בהשכלתו המוסרית הגבוהה, ובמדעו התיאולוגי האמתי והנעלה, הוא תכלית הבריאה, ובחירה זו היא תעודת האדם בחייו, להתוות לו דרך בחיים שהוא מעלה אותו בשלב סולם המעלה והשלמות, שתחלתה יראת אלקים וסופה אהבת אלקים ואהבת האדם – ״את האלקים ירא ואת מצותיו שמור״ [קהלת יב, יג], יראת האלקים מנכשת העשבים הרעים והמשחיתים, ועוצרת הפעולות הרעות שנובעות מתוך החיה הרעה שבאדם, וגוררת אחריה אהבה ודבקות באלקים לשמור מצותיו, וללכת בדרכיו, לאשרו הוא ולאשר כל הנלוים אליו, וכל האנושיות שהולכת לאורו.
12
י״גהכרת מהותנו בתורת אדם המעלה, מחייבת הכרת מציאות תעודתנו בחיים והצגתה לעינינו בתור מטרה סופית שאליה תהיינה מכוונות כל תנועתינו וצעדינו, מחשבותינו ופעולותינו, וחפוש עיוני ומחקרי לדעת את עצמנו ואת תעודתינו בחיים.
13