הגיוני עוזיאל, שער כה; הלאומיות ותעודתה ג׳Hegyonei Uziel, Gate XXV 3

א׳התעודה הלאומית
התעודה הלאומית שהיא בריח התיכון המקשר, מאגד ומחבר ומהדק את כל אברי האומה לגוף מוצק אחד, צריכה להיות מוכרה במדע, ומבוררת לעומדים בראש הנהגת האומה, ולכל איש ואיש מבניה, שהיא כח החיים של לאומיותה, וצריכה להיות מוצגת לפני היחיד והצבור בתור מטרה סופית ותכליתית, שכל הדרכים יכונו אליה, וכמאמר החכם במשליו: ״עיניך לנכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדך, פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו״ (משלי ד, כה). יש והדרכים הם גלויים בנטייתם לימין או לשמאל, ודרכים אלה ידועים לנו בהסתכלות עינים, ויש שהתעודה הלאומית מזדייפת בפיהם של הצבועים והנוכלים שמנצלים שם הלאומיות להנאתם ולתועלתם, ויש והתעודה הלאומית מתערפלת בענינים שחורים וחשוכים, ועושים הסתכלותנו בה לקשה ביותר, ורק על ידי הסתכלות תמידית בהירה בדרכנו, בצמצום המחשבה וזהירות הכוון, נדע להכיר לאזן את פעולותינו וצעדינו בחיים, ולכוון את כל פעולותינו ומחשבותינו אל תעודתנו הלאומית: ״פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו, אל תט ימין ושמאל הסר רגלך מרע״ (שם כז).

ב׳הכרת התעודה והצגתה התמידית לנגד עיני היחיד והצבור, יוצרת קשר לאומי המאחד את כל האומה לחטיבה אחת, לא כל העם זוכה להכיר ולראות את האור הגנוז שבאוצר הלאומיות, ולא כל אדם מוכשר ויכול להגשים תעודה זו בחיים, ולא כל אדם מוכשר להוסיף לצורה הלאומית קוי אור וזוהר להגדילה ולהאדירה, אבל כל המודים ומכירים במציאות מחוייבת של תעודה לאומית, וכל העובדים לקיומה לפי הכנתם ויכולתם, מתאחדים בגוף הלאום, מתרוממים בו ומוסיפים לו עז ועצמה.

ג׳וכן אמרו רז״ל: אומה זו כגפן נמשלה: זמורות שבה – אלו בעלי בתים, אשכולות שבה – אלו תלמידי חכמים, עלין שבה – אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה – אלו ריקנים שבישראל, והיינו דשלחו מתם ליבעי רחמי איתכליא על עליא, דאילמלא עליא לא מתקיימין איתכליא (חולין צב, א).

ד׳התעלמות מן התעודה הלאומית גורמת להרס והתפוררות, התנונות וזקנה, הגוררת אחריה כליון או מיתה בחיים, ולהיפך – הסתכלות התעודה מגבירה את הכח, מעודדת את הכוח, ומוסיפה כח ועז פלאי להדוף את כל המכשולים והמעצורים, ולהגיע אל המטרה התעודתית.

ה׳התעודה הלאומית אינה יכולה להיות סמויה מן העין, חבויה בקרן זוית, או מסורה וגלויה רק לאנשי האומה, אבל היא צריכה להיות מורמה על נס, עומדת ״על-גפי מרומי קרת״ [משלי ט, ג], ומכריזה בעז וגבורה על מהותה, וקוראה את כל האדם להתקרב אליה ולהדבק בה – כי ממנה תוצאות חיים. הסיסמא של המתבוללים, או המתפלספים: היה יהודי בביתך ואדם ברחובותיך [יל״ג], היא אבסורדית וטפשית, והיא נובעת מבורותם של אומריה בתעודת היהדות ותורתה, כי היהדות והאדם הם אחוזים ודבוקים יחד כשלהבת בגחלת, היהדות בתעודתה אינה אלא שאיפה עליונה להתרוממות האדם בצורתו ופעולותיו בחיים, באישו, במינו, בכללו ופרטיו אל מדרגה הכי עליונה של השלמות האנושית. נביא האומה שבו מסתמלת לאומיות ישראל אומר: ״רוח אדני אלקים עלי, יען משח ה׳ אותי לבשר ענוים שלחני לחבוש לנשברי לב, לקרוא לשבויים דרור ולאסורים פקח קוח… וקורא להם אילי הצדק מטע ה׳ להתפאר… ואתם כהני ה׳ תקראו משרתי אלקינו יאמר לכם… ונודע בגויים זרעם וצאצאיהם בתוך העמים כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה״ (ישעיה סא, א־ט).

ו׳צמצום התעודה בבית הכנסת ובבית המדרש, או אפילו בחדרי ביתנו ומשכבנו, היא גניזתה וקבורתה של תעודתנו הלאומית. המסתתרים ביהדותם בחדרי חדרים לבלי תשלוט בהם עין זרה, ולמען לא יהיו מוכרים לכל ביהדותם, מעידים על עצמם שאינם יודעים מהותה וערכה של היהדות, ולא מודים בערכיה, אלא אוחזים בה כמצות אנשים מלומדה מתוך מנהג טפל וסבל ירושה. המבדילים בין האדם והיהודי עושים בזה את היהדות כנשמה ערטילאית, שאין לה תפיסה בחיים, ובדבריהם אלה גוזרים כליה על עצמם ועל לאום היהדות שלהם משתייכים ובשמיהם מדברים.

ז׳גרועים מהם אלה האומרים מתוך הכרה, או מתוך לחץ, כי מאז גלה ישראל מארצו והתפזר בארצות גלותו, חדל מהיות לעם ולאום והנהו רק כתה דתית, חבר אנשים בעלי אמונה ודת אחת, ואלה לא רק אומרים זאת, אלא שוקדים בספריהם ונאומיהם להוכיח ולתת לעם ישראל כולו – כי אין לו, ולא היתה לו מעולם תעודה רוחנית ולאומית, ואומרים: אם יש את לב היהודים כי תנתן להם הזכות להקרא בשם ״עם״, (מן הוא והלאה) אז צריכים הם להסיח דעתם מן הרעיון של תעודה רוחנית, ולהשתדל בכל יכולתם לרכוש להם ארץ ולחיות ככל הגויים אשר על פני האדמה.

ח׳נגד דעה משובשת ומוטעית זו נלחם הסופר הנכבד ד״ר ז׳ קצנלסון, והוכיח טעותה בדברים נמרצים לאמר: ״האם לא אכזריות היא לומר לאיש מסכן וחכם, אשר יתפאר בלבו כי הביא בעבודתו ברכה לאדם, כי לשוא היתה עבודתו, לשוא היו חייו, ולשוא יאריך את נפשו, ולכן אין טוב לו כי אם למכור כתנתו מעל בשרו, ואת הכסף יתן בשטר גורל, אולי תאיר לו ההצלחה פנים והיה כאחד האדם, ואם לא איפוא יקנה בשארית כספו חבל לצוארו לשים מחנק לנפשו?״ (התקופה כרך כ״ד ב׳ 311).

ט׳ואנו נוסיף לומר: אפשר להעלות על הדעת מחשבה כזו לאלה מהעמים שדתם היא תורה פולחנית, כדוגמת נביאי הבעל המתגודדים בחרבות ורמחים, או נזירים מהבילים, שכל דתם היא נזירות וסגופים, השבעות ולחישות, אלה יכולים להקרא חבר דתי בקרב הלאום, אבל תורת ישראל אוצרת בקרבה תורת האדם ותורת החיים, תורת המשפט והמוסר, תורת החברה והמשפחה, תורת המלכות והמדינה, או במלים אחרות: השקפת עולם על חיי האדם ופעולותיו ביחידו ובמינו, וישובו של עולם ונעימותו בדרך צדק ומשפט, שלום ואהבה.

י׳והאמונה הישראלית האמונה ביחידו של עולם ויוצר האדם, ובהשגחתו הגלויה והמסתורית על עלילות האדם ומחשבותיו, מחייבת את האדם ואת הלאום להכיר מתוך מדע מבורר בלאומיותו ותעודתו באידיאליו הרוחניים, ובהשקפת עולמו על הקונסטיטוציה העולמית בפנימיותו הוא, ועל הרחבת השפעתו והשלטת השקפותיו העולמיות בכח ההגיון, הדוגמא והמופת לכל האנושיות כולה.

י״אתעודה זו היא עיקר הויתה של היהדות, היא גאותה והיא נשמת חייה, ואם אתה נוטל את נשמתה – הרי אתה משאירה כגוף חנוט כדוגמת מלכי מצרים הקדמונים, או בפסילי שיש מחוטבים יפה, אבל אלמים ודוממים שמוצגים לראוה בכל בתי הנכאת העולמיים. ולקיום עלוב כזה אתם בוחרים ומיעצים אותנו לבחור בו, הוי החכמים בעיניהם? ליועצי אליל אלה נאמר: לא חדשה היא עצתכם הנבערה! מלכי ישראל בדמותם של ירבעם ואחאב ומנשה, והמתיונים או ההורדוסיים ונביאי הבעל והשקר, וסנחריב מלך אשור במאמרו: ״ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם״ [ישעיה לו, יז], או אנטיוכוס ואדריאנוס בגזרותיהם – קדמו אתכם בעצה זו, אבל ישראל לא שמע לעצתם זאת ואמר: אין אנו רוצים רצועת ארץ לקבור בה את רוח האומה, ולא בגדי מלכות שירדו אתנו לקבורה, אבל אנו רוצים בארץ החיים שבה תחיה ותפרח רוח האומה, ומלכות מדינית כדוגמת מלכות דוד, עושה משפט וצדקה לכל העם, שאליו גויים ידרושו מתוך הכרה של כבוד והוקרה, ונביא האומה אומר בשם ה׳ אלקי ישראל: ״והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים: נהיה כגויים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן. חי אני נאם ה׳ אלקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלך עליכם״ (יחזקאל כ, לב-לג).

י״בלעבוד עץ ואבן לא נאמר, אלא: ״לשרת עץ ואבן״. הא למדת: שתוכחת הנביא אינה מכוונת לעבודה אלילית, אבל היא מכוונת לאותה הלאומיות שמסתלקת מכל תעודה רוחנית אצילה, ומצטמצמת רק בפעולות חמריות לשרת עץ ואבן, באמנות ותעשיה, ובחיים המדיניים והחלוניים ככל הגוים, על אנשים בעלי דעות מדיניות אלה אומר יחזקאל הנביא בשם ה׳: ״וברותי מכם המורדים והפושעים בי מארץ מגוריהם אוציא אותם ואל אדמת ישראל לא יבוא וידעתם כי אני ה׳״ (שם לח).

י״גחזיון נבואי זה שנאמר לפני מאות בשנים, מתאמת לעינינו בכל בהירותו בכל שלשלת הגלות הארוכה ובכל פזוריה, ויותר ויותר בימים אלה. אלה שהטיפו להתבוללות והתכחשות ליהדות, ואלה שהטיפו להסתתרות וצמצום היהדות בבית ובבתי הכנסת, בחושבם לקנות בזה את עולמם והתאזרחותם בארצות גלותם, ואלה שקראו את עצמם לכת: בני דת משה, והפכו ערף למולדת היהדות, נעקרים המה בבושת פנים מארצות גלותם, נפזרים שוב לכל רוח, ואל אדמת ישראל לא יבואו. ואלה אשר לא שנו את שמם, וקיימו את היהדות בבית וברחוב מאהבה רבה ובמסירות נפש, ואלה שהכריזו על עצמם השתייכותם ללאום היהדות, ושאמרו לעיני כל העמים כי היהדות בגלותה ופזורה לא חדלה מהיות לאום בין הלאומים, עליהם אומר הנביא בשם ה׳ אלקי ישראל: ״וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים, וידעתם כי אני ה׳ בהביאי אתכם אל אדמת ישראל, אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאבותיכם״ (שם מא-מב).

י״דאבל שלומי אמוני ישראל היודעים ומכירים בנעימותה וטוביותה של היהדות, בלאומיותה ותורתה, אינם יכולים להסתתר ולהתכחש לה, בכל מקום ובכל המצבים שהם נמצאים בהם – מוסרים נפשם עליה, ושואפים בכל לבם ונפשם להשפיע מטובה ומזהרה לכל אדם הנברא בצלם. ולזה מכוונים דברי אדון הנביאים לאמר: ״את ה׳ האמרת היום להיות לך לאלקים וללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו, וה׳ האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו, ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה׳ אלקיך כאשר דבר״ (דברים כו, יז-יט).

ט״ו״את ה׳ האמרת היום״ – הרימות בראש (ראה פ׳ אבן עזרא שם), להיות לך לנס, ולהיות לך לאלקים ומנהיג בכל דרכיך ומחשבותיך, להדמות אליו בכל תכונותיך ומדותיך: מה הוא רחום וחנון – אף אתה היה רחום וחנון, וללכת בדרכיו: מה הוא גומל חסדים ומלביש ערומים – אף אתה היה גומל חסדים, לשמור חקיו ומשפטיו הצדיקים והישרים, הכתובים והגלויים, ולשמוע בקולו המדבר אל מצפונך לעשות הטוב והישר לשם הטוב והיושר המוחלט, ובכונה טהורה ומחשבה צרופה, ״וה׳ האמירך היום״ – הרימך אף הוא על נס להיות לו לעם, דוגמא מאירה לשלמות האדם והתרוממותו, בבחינת: נר אלקים מתהלך בארץ.

ט״ז״ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה״, מעלה זו אינה מעלת מקום, ולא מעלת מעמד, אבל מעלה זו היא כשמן הזה המתערב בכל וצף על פני הכל, מבלי לאבד אף טיפה מזכותו, אף אתה ישראל בלאומיותך תהיה עליון בדעת עליון, בחריצות במעשים ופעולות, בחכמה ותבונה, בקדמה והשכלה, את הכל תספוג לך ותהיה עליון במדעך ולשם ולתהלה ולתפארת בפעולותיך האינדיבידואליות והלאומיות, ויחד עם זה: ״עם קדוש לה׳ אלקיך כאשר דבר״.

י״זקדושה זו אינה קדושה של נזירות ופרישות מהחיים ועבודת החיים, אלא להיפך – קדושה שבחיים עצמם, לקדש את עצמנו במחשבה ומעשה, לקדש את אדמתנו, לקדש את הויתנו האישית והלאומית, ולקדש את עולמנו כולו, ומה נפלאו בזה דברי רז״ל לאמר: ״והתקדישתם והייתם קדושים כי קדוש אני (ה׳ אלקיכם)״ [ויקרא יא, מד] ״והתקדשתם״ – אלו מים ראשונים, ״והייתם קדושים״ – אלו מים אחרונים, ״כי קדוש״ – זה שמן ערב, ״אני ה׳ אלקיכם״ – זו ברכה (ברכות נג, ב).

י״חקדושתנו לא תהיה שלמה בפרישתנו מהחיים האנושיים והופעותיהם, תענוגיהם וחמודותיהם, אבל בהיותנו נזונים מכל התופעות העולמיות המתחדשות לבקרים, מכל התגליות הנפלאות, ומכל הדעות הפלוסופיות והמדעיות הצומחים ופרים ורבים בעולמנו, בשולחן זה שלפני האדם – שמה תשרה קדושה על ידי ברור וצרוף במחשבה תחלה, אלו מים ראשונים שלפני המזון, לברור הטוב והמועיל, והייתם קדושים – אלו מים אחרונים הבאים אחרי המזון, המזונות החצוניים שאנו שואבים ונזונים מהם, מעשירים את גנזי לאומיותנו ואוצר נשמתנו, אבל אינם משנים את עצם הויתנו, שהיא הויה של קדושה ורוממות, שהיא נשארת צפה על פני המים, וריחה נודפת למרחוק בערבותה ונעימותה, ושהיא קובעת ברכה לאלקינו שקדשנו בקדושתו, ברכה וקורת רוח לעצמנו, וברכה ותהלה ותפארת מכל העמים החיים אתנו עלי אדמות.

י״טסכום תעודתה של לאומיות היהדות היא – לחיות ולעבוד, לבנות ולהבנות, לשפר את עולמנו ואת חיינו, להתרומם בעצמנו ולהרים את אחרים לפסגת הגובה של השלמות וההצלחה האנושית, בדרך שלום ואהבה, והתקדש בקדושת האלקים במחשבה ומעשה, ולהיות ברכה לעצמנו ולברכה ותהלה לשם ולתפארת לכל הגויים, ולהיות עם קדוש לה׳ אלקינו – בורא עולם ויוצר האדם.