הגיוני עוזיאל, שער לב; שירת ישראל וכנורה, רבי יהודה הלוי י׳Hegyonei Uziel, Gate XXXII 10
א׳התחלת כת הקראים
התחלת מפלגות דתיות בישראל נגלתה רק בימי אנטיגנוס איש סוכו, שמתוך טעות בהבנת דבריו צמחו שתי כתות דתיות בשם: צדוקים וביתוסים (ראה אבות דר״ן פ״ה, ב). אולם כתות אלה אעפ״י שאנו רואים מדבריהם שנחלקו עם הפרושים בדרשותיהם על המקרא, אבל לא היה זה משום התנגדות לתורה שבע״פ, שהרי מצאנו שבין הדברים שנחלקו הצדוקים יש שהם למדים מקל וחומר, שהיא אחת המדות שהתורה נדרשת בהן (עיין ב״ב קטו, ב, וידים פ״ד, משניות ו-ח). ובכלל, כל המחלוקת שנזכרה במסכת ידים (שם) אין לה קשר עם התנגדות פרינציפיונית לדרשות הכתובים המקובלות מפי החכמים, אלא עיקר מחלוקתם נגד שלטון הרבנות במשפטים, שלכן עשו להם ספר משפטים מיוחד משלהם, וחתרו תמיד לקחת תחת שלטונם את מושב הסנהדרין שהיה המוסד המחוקק של האומה (ראה ״מגילת תענית״ פ״ד: בארבעה בתמוז עדא ספר גזרתא וכו׳). מנקודת השקפה זאת התנקשו בתחבולותיהם להכשיל קידוש החודש שנעשה על ידי הסנהדרין (ר״ה כב, ב וירושלמי ר״ה פ״ב ה״א ותוספתא ר״ה פ״א).
התחלת מפלגות דתיות בישראל נגלתה רק בימי אנטיגנוס איש סוכו, שמתוך טעות בהבנת דבריו צמחו שתי כתות דתיות בשם: צדוקים וביתוסים (ראה אבות דר״ן פ״ה, ב). אולם כתות אלה אעפ״י שאנו רואים מדבריהם שנחלקו עם הפרושים בדרשותיהם על המקרא, אבל לא היה זה משום התנגדות לתורה שבע״פ, שהרי מצאנו שבין הדברים שנחלקו הצדוקים יש שהם למדים מקל וחומר, שהיא אחת המדות שהתורה נדרשת בהן (עיין ב״ב קטו, ב, וידים פ״ד, משניות ו-ח). ובכלל, כל המחלוקת שנזכרה במסכת ידים (שם) אין לה קשר עם התנגדות פרינציפיונית לדרשות הכתובים המקובלות מפי החכמים, אלא עיקר מחלוקתם נגד שלטון הרבנות במשפטים, שלכן עשו להם ספר משפטים מיוחד משלהם, וחתרו תמיד לקחת תחת שלטונם את מושב הסנהדרין שהיה המוסד המחוקק של האומה (ראה ״מגילת תענית״ פ״ד: בארבעה בתמוז עדא ספר גזרתא וכו׳). מנקודת השקפה זאת התנקשו בתחבולותיהם להכשיל קידוש החודש שנעשה על ידי הסנהדרין (ר״ה כב, ב וירושלמי ר״ה פ״ב ה״א ותוספתא ר״ה פ״א).
1
ב׳וזה מתאשר מדברי יוסיפון האומר בשם הצדוקים: כי הם אמרו כי רק מה שכתוב בתורה מפורש [יש חובה לשמור], לא מה שלמדו הזקנים (קדמוניות ספר י״ג פרק י׳). ולכן התנגדו גם לתקנות הפרושים שיהיו כותבים בגט: כדת משה וישראל (ידים שם מ״ח).
2
ג׳בכלל, מחלוקתם – היא השקפת עולמם: ליהנות מהעולם הזה במלוא חפנים, מתוך כפירתם בעולם הבא, שזו היתה יסוד מחלוקתם.
3
ד׳מכל זה מתברר שהצדוקים היו מפלגה מדינית וליברלית בהשקפת עולמה, וכל מחלוקתם נגד הפרושים היתה לבטל שלטונם הדתי או שלטון התורה, ולעשות את ישראל לאומה מדינית ככל העמים.
4
ה׳לפי זה יוצא ברור שכתה דתית בתוך ישראל התחילה עם כת הקראים, שהיא נשארה יחידה ומגיע לקצה. ובכן שומה עלינו לדעת זמן לידתה של כת זאת שממנו נדע גם סיבות הויתה.
5
ו׳מקובל בספרי ההיסטוריונים שכתה זאת נולדה בגלל ריב של שררה: ענן־בן-דוד-בן -חסדאי, התנשא לשבת על כסא ריש-גלותא, במקום דודו הנשיא שלמה שמת בלא בנים, והגאונים ראשי מתיבתא, התנגדו בכל תוקף למנוי זה, בדעתם אותו כנוטה מדברי התורה הכתובה והמסורה, ודל חלקו מאד ביראה וענוה, ויושיבו על כסא כבוד זה את אחיו חנניא. מריב אחים זה פרצה כת הקראים בשנת ד׳ אלפים תק״ך היא שנת 760 למספרם (ראה בתולדות ישראל [לר׳ זאב יעבץ] ח״ט ד׳ 189, והדברים עתיקי ימים וארוכים, ואין כאן מקומם).
6
ז׳אולם ברור הדבר שענן זה לא היה מיסד כת דתית זו, ואין הדעת נוטה לקבל שיש כח השפעה ביד איש או אנשים לחולל דבר כזה שהוא מתנגד לרוח היהדות ומטרתה, שהיא מתפארת בעצמה בצדק ואומרת: ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״ [מתפלת המנחה של שבת], ולכן כל כתות דתיות שקמו בה – לא האריכו ימים ולא הקיפו את העם, אלא הצטמצמו במספר אנשים ולזמן קצר מאד, לכן רבי יהודה הלוי החוקר והלוחם, חיפש ומצא זמן התחלת כת זאת שהיתה מיוסדת בכח מלכותי, שיסדה והכניסה לתוך העם בכח כפיה מצד אחד, והשמדת הרבנות מצד השני, וכן הוא אומר: …ואחריו יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח וחבריהם. ובימיהם התחילה כת הקראים, בעבור מה שאירע לחכמים עם ינאי המלך וכו׳, ויעצוהו חבריו להבאיש בחכמים ולכלותם ולהגלותם ולהמיתם ואמר להם: ׳כאשר נאבד החכמים ממי נלמוד התורה׳? ואמרו לו: הרי תורה שבכתב – כל הרוצה ללמוד יבא וילמוד. ושמע דבריהם והגלה החכמים וכו׳, וכבר השרישו הקראים שורש עם אנשים שהיו דוחים תורה שבעל פה ומתחכמים בטענות, כאשר אתה רואה שעושין היום… והם משתדלים בשרשים מתחכמים בתולדות, ואפשר שיגיע הפסד גם אל השורשים רק מסכלותם, לא בכונה מהם (שם מאמר ג׳, ס״ה).
7
ח׳ראיה גדולה לדבריו מדתנן: נתנה על מצחו או על פס ידו – הרי זו דרך הקראים. פרש״י: שמבזין מדרש חכמים והולכין אחר המשמע, כמשמען: ״בין עיניך״ – ממש, ״על ידך״ – ממש (מגלה כד, ב. ראה הערת שפ״ר(שאול פנחס רבינוביץ, המתרגם והעורך של] – ״דברי ימי ישראל״ [לצבי גרץ] ח״ג ד׳ 139).
8
ט׳אולם הוכחה זאת אינה מכרעת לענין קביעות שם הכת הזאת, שהרי בירושלמי (מגילה פ״ד, ה״ט) גרסינן: הרי זו דרך מינות. אולם גם לגירסת הירושלמי והרי״ף הדבר מוכיח בברור שהיתה כת קדומה בישראל, עוד בתקופת התנאים, שהיו מפרשים התורה במשמעה הפשוט ביותר ולא כדרשת חכמינו (עיין בפני משה וקרבן העדה שם).
9
י׳מכאן מצאנו מקור לשם ״קראים״, שהוא שם שקראו לעצמם כת זאת לשבח, וקדמונינו קיימו להם שם זה לגנאי שמבזין מדרש חכמים וכו׳.
10
י״אעל כל פנים מצאנו שכת זו שנקראת ״קראים״ או ״מינות״ נזכרה במשנה, וזה מסייע לרבי יהודה הלוי שקובע התחלת כת זו בימיו של ינאי אלכסנדר, שרדף את החכמים בכל תוקף ושנא גם את הצדוקים, ולכן בחר לו כת אחרת שהיא כת הקראים.
11
י״בהטענות נגד הקראים
12
י״גרבי יהודה הלוי מניח ליסוד מוצק שהתורה בנויה ומוצקת על שני עמודים מוצדקים והם: א. תורת אלקים. ב. תורה מקובלת בלב נאמן מהקהל.
13
י״דוחול הענין האלקי באומה איננו כי אם לאלקים לבדו, וצריך לשמוע אותו השעור והערך ממנו, וזה יושג כאשר נתדמה לאבותינו ללכת אחריהם ולא נתחכם אנו בתורה (שם מ״ג פכ״ג).
14
ט״והקבלה היא מחוייבת גם להקראים, כי הנה ספר משה הפשוט הוצרכנו במלותיו ובדבור בו אל כמה כתות מן הקבלה, מן הנקוד, ומטעם, ומפסוק, וממסורת, ובזה אנו והקראים חייבים בה. וכשם שאנו צריכים לקבלה לקריאת התורה בנקודותיה נגינותיה וטעמיה, על אחת כמה וכמה שאנו צריכים בעניניה. ראיה לדבר שהרי כשאמר להם: ״החדש הזה לכם ראש חדשים״ [שמות יב, ב], למשל (וזהו תרגום המדויק של ״מתלא״ בערבית, והתרגום: ״על דמיון״ – אינו מדויק), לא נסתפק העם אם רוצה לומר: חדשי המצרים שהיו ביניהם, או חדשי הכשדים שהיו עם אברהם, או חדשי השמש, או חדשי הירח, או שני הירח בתחבולות יסכימם עם שני השמש, כאשר בחכמת העבור וכו׳. והפשוט שבתורה הוא סתום, כל שכן הסתום, אם לא היו סומכין על תורה שבע״פ וכו׳, ואיך הם דנין במצות הדוחות זו את זו, כמילה עם השבת מי נדחה מפני מי וכו׳(שם ל״ה), ומן הדין שנכפור עליהם ההסכמה ונאמר להם: איך הסכמתם במצוה פלונית והדעת מכרעת בדברי האל אל פנים רבים, ואם יאמרו: כן היתה דעת ענן או זולתו – חייבו עצמם טענת קבלה ממי שהוא יותר קדמון, ויותר ראוי להאמין רבותינו, כי הם רבים ואלה יחידים, ודעת החכמים סמוכה על הקבלה מהנביאים, ואלה סברא גרידא (שם ל״ח).
15
ט״זהטענה השלישית שאין עליה תשובה היא זאת: תורתנו קשורה בהלכה למשה מסיני, שנאמרה עם נתינת התורה הכתובה, והם הפירושים המקובלים שנמסרו מפי רב לתלמידיו בשלשלת הקבלה והסמיכה. בהוראת השופטים וסנהדרין שבלשכת הגזית, שהוא המקום אשר בחר ה׳: ״ושמרת לעשות ככל אשר יורוך… לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך… והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן… או אל השופט (אשר יהיה במקום) ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל״ [דברים יז, י-יב].
16
י״זובזה נתחייבנו במצות מגילה ופורים ומצות חנוכה, ויכולנו לומר: אשר קדשנו במצוותיו וצונו… ״לגמור״ או ״לקרוא״ את ההלל, ו״על נטילת ידים״, וערובי חצרות ומבואות… שהן הוראות בית דין שיצאו מן המקום הנבחר, ואלו היו חוקינו יוצאים אחר הגלות לא היו נקראים ״מצוות״, ולא היינו יכולים לברך עליהם: אשר קדשנו במצוותיו וצונו… אך היינו אומרים עליהם שהם תקנה או מנהג, ורוב מצוותינו סמוכות אל ״הלכה למשה מסיני״ שנמסרה לנו מפי משה, כאמור: ״והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו״ [שמות יח, טז] וכבר אמר להם באחרונה: ״כי היא חכמתכם ובינתכם״ [דברים ד, ו], ומי שרוצה להכזיב פסוק זה יראה ענין הקראים, שעושים דברי אלקים חיים לאותיות מתות ומאובנות, בהכניסם בהם פירושים חשוכים ופעוטים מחוסרי הגיון ומחשבה, ומי שהוא רוצה להאמין בו – יראה חכמת המשנה והתלמוד, והם מעט מהרבה מהחכמות הטבעיות והאלקיות, ויראה שבאמת ראוי להם להתפאר על כל העמים בחכמתם.
17
י״חוקצת מצוותינו – מן המקום אשר יבחר ה׳ עם התנאים הנזכרים, ואם לא נסמוך על אלה [אנשי בית שני בחסידותם, חכמתם ויראתם] – על מי נסמוך (שם ל״ט).
18
י״טואם כן הקבלה מחוייבת, מפני שהוא פירושה המוסמכת ומקובלת מסיני ומפי משה, וזה כולל רובה הגדול של התורה, ומפני שהיא נאמרה מפי הסנהדרין שישבו בבית שני במקום אשר יבחר ה׳, ופרושיהם מחייבים את כל בית ישראל, גם אם היו נאמרים מסברתם ודעתם, ומכלל זה גם המצוות שהוסיפו עליהם מן המקום הזה.
19
כ׳והקראים שמכחישים פרושים מקובלים ומוסמכים אלה, הרי הם מכחישים גם בתורה שבכתב, שאינה נבדלת מתורה שבעל פה, והם כממרים דברי השופט, והוא חייב מיתה, והם בכלל: ״ובערת הרע מקרבך״ [דברים יז, ז]. וכל ישראל ישמעו ויראו, הואיל והם מפירים משמעתה של האומה שהיא סבת אחדותה ויסוד קיומה.
20