חורב קמ״טHoreb 149

א׳אנחנו נציג בזה כל אחת מסוגי המלאכות האלה וביחוד את אלה הדרושות לדעתן מאד, מפני, כי תבואנה לרוב בחיי האדם, ועם אלה גם אחדות מהמלאכות העומדות עמהן ביחס ההצטרפות ואסורות גם הנה מטעם ״שבות״.

ב׳מלואים לאות ב) לבלי להשליך זרעונים במקומות העלולים לקבל מים, אשר לא ידרכו עליהם ברגל. לבלי לשרות זמן רב חטים ושעורים במים. לכלי להעמיד במים פרחים העלולים להתפתח ע״י או להוסיף מים עליהם (א״ח של״ו), אבל מותר לתת במים ירקות לבל יכמשו (יבולו).

ג׳מלואים לאות ג) תלישת (אברופפען) גדולי הלח מעל הכלים וכדומה. תלישת עשבים מעציץ נקוב (דורכלאכערטען געוואכסטאפף) (של״ו), מטעם שבות: רדית דבש מהכורת, תלישת עשבים מעציץ שאינו נקוב, הטלטול שלהם (ארטספעראנדערונג) מהקרקע על הספסל או להפך. ב) עליה, תנועה, ובכלל כל תשמיש בנטיעה המחוברת עוד לקרקע, מלבד התשמיש באמצעות כח שני, אבל נגיעה אף להשען עליה בעד האיש שאיננו עיף מותר, אך לא בעד איש עיף. להריח בפרי מאכל הוא שבות, אבל לא בפרי העומד לריח, לטעום או גם לטלטל פרות שנשרו (אבגעפאללען) ביום השבת, רכיבה (של״ו, ש״ה. של״ט, שכ״ב) מותר: להעמיד בהמות על האחו (שכ״ד) ללכת על עשבים (של״ו) עשבים תלושים להוציאם מהחול, אשר הושמו שמה מבלי כונת השרישה (של״ו).

ד׳מלואים לאות ה) שֹחיטת ענבים וזיתים (ש״כ). לחלוב (מפני צער בעלי חיים מותר לחלוב ע״י אינו יהודי, אבל בו ביום אסור להשתמש עם החלב)(ש״ה) שבות: א) לשֹחוט פרות, אשר המיץ שלהם ישתמשו למשקה בלתי מהול עם משקה אחר או להשתמש בהם לאלתר (תיכף) לשֹחוט נוזלים מחומר ולקבלם (ש״כ). ב) להנות מהמיץ הזב בשבת מאליו מענבים וזיתים, כמו כן בפרות אחרים, אם מוכנים המה להוציא משקה מהם (ש״כ). מותר: לשֹחוט ענבים וזיתים אל תוך מאכל, לחפש את הכבוש (איינגעלעגטעס) ע״י שֹחיטה מהנוזלים (ש״כ).

ה׳מלואים לאותיות ו ז ח) המלאכות הנעשות בכברה ונפה מכל המינים, אם לא לתשמיש של לאלתר בכל האופנים, לברור את הפסולת מהאוכל בכל אופן ואף כי בלתי ראוים לתשמיש של לאלתר ובכל הדברים מכל המינים (שי״ט) לקלוף (שאלען) פרות לאכילה לאחר זמן. שבות: א) אסור בכלים בכל אופן (שי״ט). מותר: לברור האוכל מן הפסולת ביד ולהנות ממנו תיכף. אם במשמרת נתן השמרים בערב שבת מותר לתן עליהם מים כדי שיחזרו צלולים לזוב. יין או מים שהם צלולים מותר לסננן במשמרת. כל סנון (זייען) הבא על ידי השתיה בעצמה וכדומה (שי״ט).

ו׳מלואים לאות ט) כל פרור (צעבראקקעלן), גרירה (צעררייבען), מדוכה (צערשטאססען), פתות פתים, לגרור גבינה במורג (רייבע). לחתוך עשבים דק דק. לרוך ולגמור את הנדוך במחצה; אבל מותר הוא לערב (צערריהרען) את הנדוך אחר הבשול ובאופן אם הסירו מעל האש (שכ״א). — שבות: א) גם לאכילה לאלתר אסור בכלי מורג, מדוכה וכדומה (שכ״א).— ב) כל דבר אשר השחיקה נעשתה ודאי לשם רפואה, מפני השמירה משחיקת הסממנים שאסור גם על ידי אינו יהודי, אבל אמצעי השמירה, כמו להגן חבורות מדחיפה מותר, כמו כן לעצור את זוב הדם ע״י יין, אשר הוא בעצמו איננו לרפואה אל זאת. האוכלים הנהוגים מותר לאכלם לשם רפואה אם גם כונתו לכך, גם תחבולות אחרות לרפואה מותר, אם תכלית הרפואה לא תושג ע״י שחיקת הסממנים (שכ״ח), וכל זה בחולי קצת, אבל באופן מחלות ראה הלאה. מותר: לדוך סממנים להנות לאלתר אם יעשו באמצעים הבלתי נהוגים לזה כמו בקתא (שטיעל) דסכינא, לפרר את הטחון מכבר, למשל: לחם. כל חתוך הדק היטב מותר, אם הוא לשמוש של לאלתר, הלא הוא תיכף לפני האכילה,כי כל זה איננה עבודת חרשת המעשה, רק התחלת ההנאה, כמו לעיסה בשנים ולעיטה הנעשה ע״י האופן המוכני (שכ״א).

ז׳מלואים לאות י) כל לישה ובלילה בחומרי אבק וגרעינים, למשל: שומשמין, חרדל, צנון גרור (געשאבטע רעטטיג) וכדומה, לכלול וללוש אותם בנוזלים, לעשותם לחומר בתכונת בצק (ש״מ) מותר: לבלול ולערב עוד הפעם את הנלוש, גם להוסיף עליו נוזלים, לבלול גם בכלי, אם הנוזלים היו נתונים שמה מלפני השבת, אבל הבלילה דרושה להיות קלה, לא בלילה גמורה, לבלול בשנוי הסדר, למשל: לשים מראש את הנוזלים ואח״כ את החומר ואז לבלול בקלות ביד אבל לא בכלי (שכ׳א שכ״ד).

ח׳מלואים לאות י״א) כל בשול ע״י האור (האש) או המחמם ומרתח מהאש, לגמור ולהשלים את המבושל במחצה, להחם את המבושל כבר, אשר הצטנן, אם יכלכל בתוכו נוזלים. לרכך את הבלתי מבושל בחמים, למשל, לשום סממנים בכלי ראשון¹כלי ראשון הוא הכלי, אשר יבושל בו על האש בלי אמצעי, והכלי שני הוא את אשר יערו בו מכלי ראשון, ושניהם כל עוד הם רותחים. — (אבל המלח הבא ע״י בשול מותר). ערוי (אויפגוסס) מכלי ראשון על חומר בלתי מבושל, מים קרים בכמות מעטה, לשפוך ברותחין חומר קשה וצונן לשום בנוזלים רותחים להניע ולהניד חומר קשה בלתי מבושל כל צרכו ואם גם העבירו אותו מהאש, צונן אפוי או צלוי יש למנוע להחם ולרתח עוד הפעם אף כי יבש הוא ולחם גם בכלי שני (שי״ח) שבות: א׳) כבוש (איינמאכען) ומליחה (פאקקעלן) (שס״ו) לבשל ע״י חומר המרותח מחום השמש, לרכך את הבלתי מבושל גם בכלי שני, לכסות ולהטמין בכלו כלי ראשון בכרים או בכל חומר ממחזיקי החום (כלי שני מותר); כמו כן כלי קר בכלי שני מותר, אם לא יכסנו כלו. ב) אסור להשאיר על האש את שלא היה עוד מבושל במחצה מיום הששי, או חומר הבלתי מבושל, אשר בשולו קל מאד, ולהשתמר מלהביאו לידי בשול. להעביר את הסיר מעל האש אם מסביב לו ישנם גחלים (ע״י אינו יהודי מותר) (שי״ח, רנ״ב, רנ״ט) לרחוץ את כל הגוף ואם גם אברים אברים לבדם במים חמים (שכ״ו). מותר: לרכך חומר יבש ומבושל כל צרכו וצונן גם ככלי ראשון, לערות מבלי שני על בלתי מבושל (אבל לא מליח או דבר אשר ע״י הערוי במים חמים ישלים את הכנתו, אבל במים קרים מותר), להחזיק דבר בחום ממעל לכלי רותח, אבל לא להחם עליו נוזלים קרים אם יוכלו להתחמם, לצקת מים קרים בכמות מרובה בכלי ריק, אשר העבירו אותו מעל האש, לשפוך מים קרים בכלי שני חם ובכמות מרובה יותר מהמים החמים גם בכלי ראשון, להפיג רק את הקרירות מאיזה דבר אשר הרתיחה בלתי אפשרית. מבושל כל צרכו חומר יבש להעמיד כנגד המדורה, אם כי גם הרתיחה אפשרית ואם כי הצטנן עד למאד, ואם גם יתך השומן, הבלתי צונן בשלמות ואם גם יכלכל בתוכו נוזלים. — (שי״ח); מבושל חם או גם חומר צונן ויבש להעמידו על התנור לפני השקתו או בבסיס (אונטער־לאגע) גם אחרי ההשקה, מבושל קר ע״י אינו יהודי להעמיד לפני ההשקה; אחרי ההשקה רק בעד חולים או ילדים קטנים, אשר אין להם מה לאכול אחרת. להשאיר על האש ביום הששי, אם לפני השבת מבושל הוא עד מחצה בשולו, או בשר בלתי מבושל, להעמיד בתנור ודלת התנור להדביק בחומר, כל זה מותר, אם לא יהיה מטמן ומכסה בכלו בדברים המחזיקים את החום בלי אמצעי, מותר לעת הצורך הגדול להסיר את הסיר מעל הגחלים אם רק אין גחלים מסביב לו ועוד הפעם להשיבו מעל המקום החם אשר אין שם אש, כל עוד לא הצטנן (רנ״ב, רנ״ט).

ט׳מלואים לאות י״ב) המלאכות כמו קריעת שער אחת, חתוך צפורן אחד או לקרוע אותו וכדומה, לכן אסור לסרוק את השער במסרק (ומותר להחליק את השער ביד גם בבירסטע המוכנת ליום השבת), גם אסור לרחוץ בשרו בחומרים מסירי שער (שי״ג, שכ״ו, שכ״ז, ש״מ).

י׳מלואים לאות י״ג) לתת מים על בגד מגאל (לתת מים על עור קשה מבלי לכבס אותו מותר), בד מכובס ללבן, כל שֹחיטת נוזלים מאיזה בגד. שבות: א׳) להסיר לכלוך ע״י גרידת כנף בגד אחד על השני. ב) נגוב, לרחוץ עם בגד הבלתי נועד לזה, כמו כן לכסות בבגד כזה על נוזלים.— מותר: כל רטיבה מבלי כונת טהרה ונקיון (ש״ב, שי״ג, ש״כ).

י״אמלואים לאות ט״ו) שבות: למנוע מגע מיץ פירות צבוע אל איזה בגד, מותר: לצבוע את התבשיל בכרכום (זאפראן) (ש״כ).

י״במלואים לכ״א ולכ״ב) מלאכות, לקשור או להתיר קשר של קימא מעשה ידי אומן, קליעה והתרת חבלים. שבות: קשירה והתרת קשר של אומן שאינו קשר של קימא או קשר שאינו של אומן אבל הוא של קימא, אף כי נעשה ליום אחד, לקשור או להתיר קשר כפול או קשר פשוט בקצהו (אם לא להקל את הצער שאז מותר). התרת קשר גם המוכן להיות קשר של קימא. — מותר: להתיר קשר שאינו של אומן ומוכן רק לאותו יום, עניבה (שלייפען) גם עניבה כפולה. קשירת קשר רק אם מוכן הוא להתירו באותו יום (שי״ז).

י״גמלואים לאות כ״ג) מלאכות למתוח חוט של תפירה — מותר: למתוח קוים (שנירע) אם יהיו הנקבים רחבים ומתוקנים בתפירה בעגול (ש״מ).

י״דמלואים לאות כ״ה) שבות: לצוד גם את הבעלי חיים הביתיים (שט״ז).

ט״ומלואים לאות כ״ח) שבות: א) להכין מי מלח הרבה ביחד, לתת לתוך המאכל, ואם יש במים שני שלישי מלח אסור אם בכמות מעטה לתתו לתוך התבשיל, דבר הצריך למליחה איזה זמן להניח במלח או למלוח הרבה ביחד (שכ״א) מותר: לטבל במלח חתיכה חתיכה לפני האכילה ולהניח אותו בתוכו זמן קצר, למלוח הרבה ביחד אם מהול שמה ביחד נוזלים אחרים כמו שמן, חומץ וכדומה (שמא).

ט״זמלואים אל ל״א) מותר: לכרות את החוטים להכנת האכל (שי״ד, שי״ז).

י״זמלואים לל״ב) מלאכות, לעשות איזה רושם נכר על פני איזה דבר או להחזיק ולקבוע איזה רעיון ע״י ציור, כתיבה ורשימה מכל המינים, אם הרושם הוא דבר המתקים. שבות: א) אם הרושם רק נראה, ואף כי איננו מתקים, למשל לרשום באצבעות רטובות על פני לוח. כ) איזה עסק המביא בנקל לידי כתיבה, לכן לא יעשה גם חופה וקדושין. — מותר: כל כתיבה שאינה נראה שום אות על פני דבר, למשל לרשום באויר כמין אותיות. — (של״ט, ש״מ).

י״חמלואים לאותיות ל״ד ול״ה) מלאכות, א) לתקוע עץ בעצים ולאחדם וכדומה (שי״ג) להדביק נירות וכדומה (ש״מ) עשית גבינה, העמדת רגל שבורה במקומה (שי״ג). ב) להשוות גומות בקרקע (של״ח), להרים קורות שבורות ע״י משענות (שי״ג) לעשות אהל קבוע ברוחב טפח או בתוך שלשה טפחים אם גם אין רוחב טפח, לעשות מחיצה ולהבדיל את שטח המקום לתשמישים שונים (שט״ו) סתימת החלון, אם לא תקן אותה מערב שבת לזה. שבות: א) מטה העשויה מפרקים אסור להחזירה ולהדקה, ואם דרכה להיות רפויה מותר, (שי״ג) קליעה והתרת השער (ש״ג) אבל להחליק את השער ביד מותר (שם) כל אהל וכסוי על שטח מקום או על הקירות, אם גם האהל איננו קבוע (שט״ו), כבוד (פעגען) ורחיצה את הקרקע אם גם הוא מרוצף (של״ז), לתמוך קורות שבורות לבל תוספנה לנפול ע״י כלים בחוזק או בעצים ברפיון לתמיכה קימת (שי״ג), דלת העשויה מלוח אחד או שאין לה אסקופה התחתונה (שוועללע) וכשפותחים שומטים ועוקרים אותה אין נועלים בה. דלת של כלים השמוטה מציריה, אם יצאה כלה ממקומה אסור להחזירה (שם). ב) לשחק באגוזים על פני הקרקע וכדומה (של״ח).— מותר: לפרוק ולהחזיר פרקי כלים עשוים מפרקים אשר שמושם בכך, לסתום החלונות בכרים ובשאר דברים אשר הכינו מיום הששי לזה, היתד לסגירת הדלת דרוש להיות עשוי לכך, בריח הנכנס בארץ עליו להיות מקושר אל הדלת, ואם יכנס לארץ בלי אמצעי דרוש להיות החור מוכן לזה, הדלתות הבלתי רגילות תמיד להשתמש בהן עליהן להיות נכרות ע״י צירים ומצד אחד עליהן להיות מהודקות, קורות שבורות לבל ירדו יותר, מותר לסמכן בכלים סמיכה רפויה שיכול לטלן לכשירצה. לפזר חול על דבר מגאל על הקרקע, אבל להיטיב ולתקן את הדרך אשר נתקלקלה ע״י גשמים מותר רק על ידי שנוי, כמו לזרות תבן וקש בכלי, אבל ביד אסור (שי״ג), לעשות מחיצה שתכליתה לא להבדיל את שטח המקום רק למגן או לכסוי, תוספת אהל הבלתי מתקים, שהוכן עוד מערב שבת אם היה שם רוחב טפח או עצים פחות שלשה טפחים ביניהם, אהל הנעשה לא לתכלית כסוי שטח המקום על משענות בלי קירות, לזרות על הקרקע לבל יעלה האבק, לכבד (אויספעגען) את קרקע הכית המרוצף ע״י אינו יהודי, או באמצעי כבוד רבים המסוגלים רק להסיר את הדברים הנמצאים ממעל, אבל לא להשוות גומות ובאופן אם אין לחוש כי ישברו או יפוצצו (של״ז, של״ח).

י״טמלואים לל״ו ולל״ז), א) כל הבערה וכל כבוי, להיטיב (פוטצען) את הנרות. ב) לבלי השתמש בשבת בפתילות חלבים ושמנים אשר לא ייטיבו לדלוק, גם טובים, אם לא היו מודלקים היטב לפני השבת, לעשות איזה דבר עיון לפני אור הנר, אשר בנקל יוכל לשכוח ולהטות אותו כמו קריאה וכדומה, פתיחת הדלת, אשר מפני הרוח יוכל הנר להכבות (רע״ה, רע״ג). — מותר: שנים לקרוא בספר אחד או אם אחד ישגיח על זה לבל יטה, לקרוא דבר ידוע בספר אשר לא נדרש להקורא עיון, לכפות כלי על גבי הנר להשתמר מדלקה, לנער את השלחן ולהשליך ממנו את הנר או הניצוץ וכדומה מבלי כונת כבוי (רע״ז) לתת לפני השבת מים תחת השמן, אבל לא נר חלב ונר שעוה במים (רס״ה) השֹקת התנור ע״י אינו יהודי ורק בארצות הקרות וכפי הצורך להקל ולהפיג את הקור (רע״ו).

כ׳מלואים לל״ח) מלאכות, לקטוף יבלות (קנאטטען) מעל הבגד, לכפול (צוזאממענפאלטען) בגדים כסדר (ש״ב), לעשות נקב לשפיכה או להרחיב הנקב, לפתוח את הסתום לפני זה בחזקה (שי״ד) כל קריעה ושבירה וכדומה להשלים את צורת הדבר (ש״מ, שי״ז).— שבות: א) כל עשית נקב או הרחבת נקב (שי״ד) הוצאת ריח מדבר (תוספת ריח מותר) (תקי״א שכ״ב), השמעת קול ע״י כלי המיוחד לזה, כל דבר המתיחס עם נגון, חוץ עם הפה, לשֹחות במים חפשים (אם יש להם שפה מסביב מותר דהוי ככלי). — מותר: לכפול בגדים בכפלים (פאלטען) חדשים ובלתי מסודרים (ש״ב), לפתוח נקב בחבית חרשֹ הבלתי סתום בחוזק (שי״ד).

כ״אמלואים לל״ט) להוציא איזה דבר המיועד לתכלית שמוש האדם מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד — או לשאת, להושיט או לזרוק ד׳ אמות ברשות הרבים. רשות היחיד: הוא שטח מקום מרוחב ארבעה טפחים מרובעים המוקף ממחיצות גבוהות עשרה טפחים, או תל גבוה עשרה טפחים ברוחב ארבעה טפחים מרובעים, וכל האויר הנמצא עליהם. — רשות הרבים — הוא: דרכים, רחובות, שוקים המפולשים (אפפען) משני קציהם ורחבם שש עשרה אמות, אשר יעברו בהן המון אדם רב כהמוני אנשי המדבר, והרשות הזה מגיע רק עד גובה עשרה טפחים. תל ברה״ר מרוחב ד׳ טפחים ומגובה ט׳ טפחים וכל דבר, אשר גבהו שלשה טפחים ברשות הרבים, שייך אל הרשות הזה. כל אדם יש לו ברשות הרבים ד׳ אמות עבור גופו (פערזאנליכקייט) לכל צד אשר לו לבדו הוא בכל מקום רשות היחיד.

כ״בשבות: א) כל שטח מקום רחב ד׳ טפחים מרובעים שאין הלוך לרבים וגם אינו מוקף במחיצות כראוי כמו שדה, בקעה ונהר, שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ד׳ טפחים נקרא ״כרמלית״, ואסור להוציא מתוכו אל רשות היחיד וברשות הרבים ולהפך, גם לשאת בו ד׳ טפחים, ״כרמלית״ מגיע למעלה רק עד עשרה טפחים בגובה ברה״ר. כל שטח מקום המוקף מחיצות לא לשם דירה ומעון ומחזיק בשטחו ⅔70 אמות מרובעות דינו גם כן ככרמלית. — להוציא מרשויות יחידים מאחד אל השני, ורק ע״י ערוב — הלא הוא לעשות למטרה הזאת רשות וזכות כוללת מכל הרשויות האלה תחת שם אחד. — וראה ביתר באור דיני הוצאה בא״ח שמ״ה — שצ״ה. — כל דבר הנשא על גוף האדם לתכשיט ולמלבוש, ימצא מקומו תמיד בכל מקום על גוף האדם, לכן מותר לשאת על גופו בכל מקום ולא נחשב למלאכה וכל השייך לזה. ראה בש״ע, ש״א, ש״ג, רנ״ב. — ע״ד שבות תחומין: הלא הוא התפשטות אסור הוצאת איזה דבר בתחום אחר המתיחס אל גוף עצמו של האדם להעבירו בתחום גוף אחר (מאתים אמות ממקום מגורו) ראה ש״ע א״ח שצ״ו, תט״ז. לפי דעת אחרים י״ב מיל והוא היקף שטח מחנה ישראל במדבר ממושג וטעם הכתוב: ״אל יצא איש ממקומו״, מקום גופו (פערזאנליכקייטשטאטטע) ביום השביעי (שמות ט״ז כ״ט) ולכן הוא דאורייתא, אבל המעטת השעור בצמצום מאתים אמות הוא ״שבות״ וביחס הזה אולי נוכל למצוא זאת במושג ״מקרא קרש׳ (שם כ״ד). ע״ד מוקצה ראה סימן ש״ח ושי״ג, אדות אמירה לאינו יהודי ראה רמ״ג, רמ״ז, רע״ו, ש״ד, שכ״ה ועוד; עשית מלאכה ע״י בעלי חיים ראה ש״ה, במקרים: מחלות, יולדות, ברית מילה, סכנת נפשות, מלחמה וכדומה ראה שכ״ח של״ה.

כ״גא. עוד עקרים כלליים אחדים נזכיר בזה:

כ״ד״מוקצה״ — כל דבר אשר לפני כניסת יום השבת לא היה מוכן ונועד לתשמיש האדם, א) יען כי תעודת הדבר היא לתכלית עשית מלאכה. ב) יען הוא בעצמות גופו איננו כלי ואיננו דבר שתעודתו למאכל, לא ראוי לשום דבר, בלתי נשלם, בלתי תלוש מאדמת גדולו או שתשמישו יוכל להיות רק באסור. ג) יען כי חדל להיות תשמישו חול ונועד הוא לדבר מצוה שאז אסור לקחתו ביד ולהסירו ממקומו חוץ מאלה שתחת אות (א) אם הם עומדים לתשמיש המותר בשבת או צריך למקומו, אבל לא מדאגה אדות גוף עצמותו. ואם יש להדבר סגולה ותעודה מיוחדת לשמושו לענין מיוחד לו לבד, אזי כל שמוש אחר עמו שלא לתעודתו אסור, כמו כן ישנה מוקצה מחמת בסיס (אונטערלאגע), ואם גם רק ליום השבת לבד, לדבר האסור לטלטל.

כ״הב. ״אמירה לאינו יהודי״, לעשות מלאכה בעד ישראל ביום השבת הוא ״שבות״ זולת באופנים היותר נחוצים, מהם במקרי קצת מחלה, אף כי אין בה סכנה, גם לדבר עשית מצוה ע״י אמירה לאינו יהודי בעד הישראלי מותר, אם נאמר לא״י קודם השבת והוא רק במטולטלים מחוץ לבית ובקבלנות (געזאממטאקארר) אבל לא בתור שכיר יום; שכר או ריוח ורכוש הבאים ממלאכת שבת אסור להשתמש בו לעולם. דבר הנעשה ביום השבת במזיד אסור להשתמש בו לעולם. דבר הנעשה ע״י אמירה לא״י ביום השבת מותר להשתמש בו אחר השבת אחרי עבור הזמן שיכולה מלאכה כזאת להעשות בחול.

כ״וג. במחלות שיש בהן סכנת נפשות וביחוד הצלה ופקוח נפשות, להציל חיי אדם, החובה והמצוה מוטלת לעשות כל המלאכות ביום השבת ע״י הישראלי בעצמו. כל המלאכות הדרושות אל המחלה ופקוח נפשות וכדומה, במחלה קצת שאין בה סכנה ע״י אינם יהודים בכאב קל ראה מלואים לאות ט׳).

כ״זאחר שימת עין ולב והתבוננות קלה נראה עפ״י הדוגמאות האלה, אשר נסינו להביא בזה בהיותן המלאכות היותר נהוגות בחיי האדם, כי כלן כאחת מיוסדות הנה על העיקר והיסוד הכללי של מושג ומובן ״יום השבת״ שהצגנו בתחלת דברינו. הקוראים ישוו לעד עיניהם את ההשקפה הברורה הנזכרת באות א׳ והלאה ויוכחו לדעת, כי אמנם כל אלה הנה ״מלאכת מחשבת״, ואלה הנקובות בשם ״שבות״ אסורות הנה מפני התדמותן אל המלאכות ההן, או באשר מקרבות הנה את האדם לעשות מלאכה אסורה ויסבבו בנקל תוצאה בתכונת ״מלאכת מחשבת״, ולמען הרחק את האדם מחלל את יום השבת עשו חכמינו ז״ל ״סיג״ ויאסרו גם את המלאכות האלה, מותר, היא רק פעולה כזאת שהיא איננה מלאכה ובאופן אם ירחיקו ממנה תכונת אסור ״שבות״.