חורב רל״אHoreb 231

א׳המצב הפנימי של הלב והרוח, עת יחדרו בם עצב ותוגה, יוכל היות בשני אופנים: הידיעה של בו ברגע מדבר עניו ושפלותו ממן ההוה, מאין יכולת להנצל מאסונו! או זכרון החיים הרעים והמרים החולפים, אשר הנעשה בהם אין להשיבו עוד. התגלות הלב, היודע מרת נפשו של האופן הראשון, דומה היא לרגש מכאוב וצער, עת יתקוף את האדם פתאם ״כאב הגוף״ ברגע הראשון. גלוי הצער של האופן השני דומה היא אל המית הנפש בכאב הגוף, אשר יתקיים עוד, ואשר נחוש אותה כמעט כמאז כן עתה, או האבל של האסון והשבר אשר קרנו. המית הרגשות באופן הראשון, היא ״אנחה״ (שטאהנען) והשנית: ״יללה״ (ווימערן); לכן לצאת ידי הדעות השונות בדבר ״התרועה״, אם הוא קול השבור של ״התרועה״, הלא הוא ״שברים״, שהוא דומה לקול ״אנחה״, או ״תרועה״ הדומה לקול ״יללה״, ערכו למענה שלשה סדרים, בסדר הראשון: שברים ותרועה מחוברים יחד, והוא כפי טבע ההתפעלות הבאה ברגש הכאב, השברים (אנחה) קודם לפני התרועה (יללה). בסדר השני רק ״שברים״ ובשלישי רק ״תרועה״ לבד, הציור הוא כזה:

1

ב׳

2