חורב רל״דHoreb 234
א׳יג: תעניות.
1
ב׳א) ימי הצום הקבועים.
2
ג׳כפי אשר קבעה התורה עבורנו ״ימי החג ומועדי זכרון״, זכר העתים לטובה, עתים, אשר בהם יציץ ופרח ישראל מתחלת הבריאה של עם ישראל והחזקתו ע״י ה׳, לעשות אותם למועדי קדש, להיות נעלים ונשאים מעל יתר ימי השנה, למען נחזיק במעוזם, וכל אחד ישנן ויקבע בלבו את האמתיות הרמות האצורות בכל אחד מהמועדים האלה, לכונן אותם בחייו, להבין ולהשכיל את חין ערכם עליו, ולקדש ולשפר את מעשיו למלואי תעודתו, כמו כן יסדו חכמינו ז״ל ״ימי זכרון״ גם בעד העתים לרעה, עת אבלה נבלה אצל עם ישרון ההצלחה החיצונה, ובגלל פרקי הצרות, השד והשבר, הרג ואבדן, אשר כתומם באו גם עברו על עם ה׳ — יהיו גם הימים האלה נזכרים ונעשים כפי תקנות חז״ל, למען גם המה יפעלו את פעולתם, לצרף וללבן את החיים, לכונן עצמנו אל קדושת תעודתנו:, ועל ידם להביא את ״חנוך החיים״, לידי שלמות הדרושה. הן אמנם חכמינו ז״ל, אבות כנסת ישראל, העמיקו להבין, כי אלה נגעי הלאום, הצרות הרבות והרעות לא יובילו אותו להכחיד חלילה את קיומוו ומוסר שדי לא למות תוצאות, רק כל אלה יעצרו כח לשנות ולהחליף את במת־מצב ישראל בעד פעולת חייו. — הצרות האלה הנה המעוררות את עם ישראל, להיות בקוראי שמו למלואי חובות חדשים ביחוד, ובאופן אחר ממלואי החובות האלה, שאליהם נקראו זרע יעקב בימי אשרם והצלחתם — החכמים האלה נוכחו לדעת, כי עם ישראל זה, אשר בימי אשר וגדולה נועד הנהו לקנות יראת שדי ״בענות חן״ ואהבת ה׳ ״בשמחה״ — עליו להיות באסון וצרה מופת לרבים, בהראותו בעליל ״בטחון״ איתן וחזק בה׳, ״הכנעה״ וקבלה באהבה, את כל אשר יעבור עליו. — המה ראו, כי עת הגלות, אשר בה התהפך ישראל בצירים וחבלים כצירי יולדה, עליה להוליד ולתת למו חיים חדשים, ולהפיח בקרבו רוח חדש, עת כזאת דרושה להחשב לו לשבט־אלוה, מוסר שדי וחנוך אב הרחמים, למען יסיר ישראל ממנו את שתי בנות התופת: את ״אהבת ההנאה״ (גענוססזוכט) ״ואהבת עצמו״ (זעלבסטזוכט), ששתיהן אלה כרו קבר לאשר ישראל בשלותו, ועת כזאת, כשם שתעודתה להביא תשובה בהתחדשות החיים בתור מטרה קרובה, כן מטרתה מן היא והלאה לקרב גם את שעת חנוך האנושית הכללית.— החכמים הכירו לדעת, כי נדרש ונחוץ אל ״החנוך״ בעד האומה: ״אזהרה, למוד ותוכחה״, וחכמינו ז״ל בהיותם מלאים רוח התורה, רוח חכמה ובינה, הכירו היטב, כי האמצעי היותר נבחר לזה היא ״ההשקפה על העבר״ — אמנם כן! כל תקופה ותקופה לא נבראה להיות ״דיה שעתה״ רק בשבילה; הן דורות מדורות שונים עולים ויורדים על פני במת התולדה, ונכדיהם והבאים אחריהם מאבותיהם ילמדו ויקחו מוסר לראות נכוחה,כן מתחלת ״עלות שמשם״ עד נכון היום, באור חיי האשר וההצלחה, וכן למן העת יבוא שמשם בצהרים ויאסף נגהם, עד העלמם מעל פני במת החיים, כל אלה לקח־טוב לדורות הבאים, למען־דעת גם מעליתם גם מירידתם וללמוד, להסיר מקרבם את עונת אבותיהם, אשר בגללם אבדו המה מקהל ה׳, גם למען יכוננו את חייהם על מוסדות המעשים הטובים, שבגללם עלו האבות במעלה העליונה. — וכמו כן גם דור נולד, נין ונכד, אשר יקומו מאחרינו, יזכרו ויבחנו את הנעשה עמנו עתה, להיות להם למופת, גם למוסר ואזהרה — לכן עלינו לשוות ככה לנגדנו ולזכור את מנת גורל אבותינו וביחוד את אלה העתות, אשר היו שגיאי כח לעשות פעולה נמרצה ולכוננה בעד העתיד — ביחס כזה המה חיי כל העמים בתולדות בני אדם, אשר רק הדורות הבאים אחריהם ביחוד, יכירו את ערך הדורות הראשונים ועלילותיהם והקורות אותם — והנה כאשר ימי אשר ישראל, ימי אורה ושמחה, דבר ה׳ יהל עליהם, ועל ידם יפיץ אור יקרות על כל עת מעתות ״ההוה״, גם יורה דעה להשיג בכל רגע את חין ערכם ופעולתם ולהפרות ישע גם לדור נולד, כן הוציאו חכמינו ז״ל קשט ודת מעתות בצרה והוכחה גלויה, להיות גם ימי החרבן ומפלת העם אלה נזכרים ונעשים לאות ועדות בישראל בעד הדורות הבאים לקחת מוסר ולהתרומם, להכנס על ידם לחיים טובים ולשלום.
3