חורב רל״טHoreb 239

א׳לכן סכום התעניות הוא בציור כזה:

1

ב׳

2

ג׳אמנם, הן יכלו להיות עוד ״ימי זכרון״, זכר לעון אחר בגולה, הלא הוא עון ״בגד בוגדים״ בדת והיהדות מפני ״הלחץ והענוים קשים״— לוא היתה כזאת — אבל בעד ״עון גלות כזה״ על חטא שחטא ישראל מפני הצרות בגולה, דברי ימי ישראל לא קבעו שום זכר למו. — יען וביען, כי בימי עוני וצרה, רק אז הראה ישראל ביחוד את כחו ועצם גבורת רוחו; ישראל היה אז חזק ואמיץ כסלע־איתן בשנות ראינו רעה. — אלפי רבבות ישראל קדשו שם ה׳ ונתנו את חייהם לממיתים בגלל תורתם ודתם; המה כתבו בדמי לבכם בספר קורות ישראל והזמנים, זכרון לדור ולדורות: עדות בישראל, כי בימי עוני ולחץ, צרות גדולות ונוראות, לעג השאננים, הרג, חרב ואבדן, נשאר ישראל תמיד נאמן לה׳ ותורתו, ויהי מוכן ומזומן לתת את חייו וחיי בני ביתו וכל אשר לו, ביום שידובר בו להעבירו מעל דעת המקום ודת התורה, גם הראה בפועל והוכיח בעליל, כי לא נברא עוד בלי נשק ללחום נגד רוח ישראל, עם ה׳ נתן עור בעד אור התורה ובשר בעד רוח ישראל. הוא פשט את צוארו מול חרב אויב ומתנקם, ושומע לא היה להם מאת בני ובנות ישראל, אשר עלו על המוקד בשמחה רבה, לקדש שם שמים, ורק הקול קול יעקב ״שמע ישראל וגו׳״ נשמע עם נשימתם האחרונה עת עלו מרום, בלבת מוקדי אש, אשר ערכו למענם מחבלים, חדלי אישים ועריצי גוים, בימי הבינים, אשר אלה זבחי רצון מקריבי נפשם, בהגה אחד, אל הוציאו מפיהם ומשפתיהם נגד ה׳ ונגד תורתו, הלא יכלו לרכוש למו לא רק את החופש מכף. מעניהם ולוחציהם, כי גם את כל הטובות שבעולם, אשר חפצו מציקיהם לתת למו ביד רחבה, אם רק יעזבו את אלהי אבותיהם ותורתו ויגזרו לבשת; אמנם כן, לא ״העתים לרעה״ רק הנסיון של ״חסד לאומים״ היה מסוכן במאד בעד עם ישראל בכל העתים, פן לא יקום יעקב ויעשה כמעשה אחיו הבכור חלילה, למכור את בכורתו בעד נזיד עדשים.

3