חורב ש״אHoreb 301
א׳זה הוא ״החטא״, אשר על ידו יורד וישפל האיש הפרטי ממעלתו; החטא הזה הנהו, אשר על ידו מטו גוים וימחו מתחת שמי ה׳, ודורות בני אדם שפלו עד לעפר, והוא הלא הוא גם החטא והעון אשר בגללו ירד וישפל ישראל, יען, כי בעקב החטא הזה ילוו תמיד ״עבודת אלילים ותאוות החושים״, — אבל כזאת היה לא תהיה, למדרגה שפלה כזאת אל ירד ישראל מבלי יוכל לקום עוד חלילה, יען רבות רבות פעלה התורה בגלל זה ודאגה תמיד לבל יבולע לעם ישראל ולבל יכחד מן הארץ.
1
ב׳לכן לבל נשכח, כי ה׳ שם אותנו בעולם ה׳, כי התבל הזאת היא ״קנין ה׳״, ומתנותיה הלא הנה נתונות לנו רק למטרה מיוחדה, נמסרו אלינו כמה וכמה עדות, מצות וחוקים, אשר אחדים מהם כבר הכרנו לדעת, ואל אלה תלוינה גם המצות בעד קנין האדמה ״חדש וערלה״ — אבל כמו נתן ה׳ לאדם את הארץ להיות לו ״לעבדה ולשמרה״, כן הנחיל ה׳ בפעם השנית בתבל ארצהו, את ״ארץ ישראל״ בעד עמו להיות לו ״חבל נחלתו״ בעד פעולותיו המיוחדות — ישראל, אשר הנהו עם גם בלי ארץ וממלכה, גם שם ״עם״ נקרא עליו עוד בטרם השיג את ״ארץ אחוזתו״, יען וביען, כי לא על שטח איזה מקום חיצון לבד נקשר חבל לאומיותו, רק הנהו ״עם״ גם על פי הרעיון הכביר ונאור, אשר ברוח יסודו. ישראל שהוא נושא את הרעיון הזה ותעודת החיים, אשר אליה נקרא למלאות אותה וזאת היא ביחוד מתנת חלקו, בכל זאת הואיל ה׳, כי יהיה ישראל ״עם״ גם במצבו החיצון בין העמים, לכן בעד פעולות עמו המיוחדות, נתן לו ה׳ גם ״ארץ מיוחדה״— אבל לבל תהיה זאת הארץ, שהיא נועדה להיות האמצעי, להוציא לפועל על ידה את ״שם ותעודת ישראל״ בעצם תומו, לצור מכשול ולמקור משחת ע״י חטאת הקנין, לכן צוה ה׳ לעמו לקיים את המצות האלה בארץ: ״שמטה״ ״יובל״, ״בכורים״, ״תרומה״, ״מעשר״, ״חלה״; ביחוד בעד קנין אדמת ארץ ישראל, שמטה ויובל מצד אחד יוכיחו בעצמותם בתור משפט צדק, כי ה׳ הוא אדון כל הקנין הזה, ומצד השני באסור עבודת האדמת בקנין הארץ, יוכיחו לדעת כפי המובן של ״שבת״ בעד קנין הארץ בכלל.
2
ג׳עלינו להתבונן פה מצד אחד על ״חדש וערלה״ בעד קנין האדמה בכלל ומצד השני על ״בכורים״, ״תרומה״, ״מעשר״, ״חלה״ בהיותם מיועדים בעד קנין ״״ארץ ישראל״ בפרט, ואלה האחרונים נציג רק מפני מצות ״חלה״, אשר לפי הקבלה נשארה לנו גם עתה לחובה.
3