חורב ש״טHoreb 309
א׳אמנם ברגשות השמחה יוכל האדם גם כן בנקל לפרוץ חוק, אך נגד התפרצות רגש השמחה במדה נפרזה יתקוממו חיש מהר ״החיים בעצמם״ עם תלאותיהם הגדולות והקטנות, ויתוו לה את גבולה הנאמן, כי בנקל ישכיל האדם על פיהם וישאל לנפשו: לשמחה מה זו עושה? השמחה תסוג אחור ותחלוף כצל, עד כי עוד ביותר נדרש בעד האדם לעוררהו אל צהלת החיים, לקבוע ולהחזיק בלבו את השמחה הנאמנה במתנת חלקו, מאשר ידרש לנו להגביל ולהקטין עבורו את איפת השמחה — אבל לעומת זה גדולים חקרי לב, כדת מה לעשות לרגש ״הכאב״ ״העצב והתוגה״. הן ידענו גם ידענו, כי התפרצות רגשות השמחה באדם, אם רק לא ישחיתו דרכם, כי יהפכו לגאוה ורום לבב, אזי פעלם והדרם יראו כאיש זך הלב והרעיון, להביא על ידה רב טוב ושפע ברכה,יען כי רגש ״השמחה״ בפני עצמו מה טוב הוא ומה נעים הוא, ומה יקרו לנו הרחבת הלב, צהלת הרוח ושמחת הנפש, שהיא במושגה ״הכנסת כל העולם כלו״ בקרב לב האדם פנימה, להיות לבו לב טוב ומלא אהבה רבה לכל היקום — שמחת לבב כזאת, תביא ״אהבה״ לעולם — אבל העצב נמצא לנו ע״י ״ההתבודדות וההגבלה״. העצב יצמצם את האדם להיות ״בודד במועדו״, יחליש את רוחו וכחו וימלא את כל חלל הלב רק ברעיון הנוגע אל עצמו ואל בשרו, מבלי השאיר מקום עוד לשום דבר זולתו, עד כי ע״י ״הקפאון״, אשר יביא עמו ״העצב״, יאבד האדם את הכשרון לחיים; אבל בה במדה, אשר ״דרך עצב״ מסוכן למאד, מסוכנה היא גם ההתאמצות היתרה למחות מלב ולהסיר מקרבו כל רגש אבל ויגון — יען וביען, כי בעתים ידועות ע״י מכאובים ״צער ועצב״, שהמה יפעלו על האדם לכונן את מבטו ולבו בדאגת עצמו ובעד עצמו, ילמד ה׳ את האדם ויחנכהו לתועלת תעודתו, לכן מי, אשר לא יחוש ולא ירגיש מאומה ויקשה לבו נגד ״רגש עצב ואבל״ עד למותר, איננו מסוגל עוד ״לחנוך״ יד אב הרחמים, אשר יחנכהו וינהלהו לתעודתו כמו ״בעתים לטובה״ כן גם ״בעתים לרעה״.
1