חורב ש״יHoreb 310
א׳והנה כמו התורה, אשר היא בכל דבר, גם בחיי רגשות האדם, נתנה גבול וקצב, איך לכונן אותם לחובת ״חנוך האדם״ לטובתו ולתועלתו בזה ובבא, כן גם חכמינו ז״ל בטעם וברוח התורה, אשר השכילו ליסד תקונים נעלים בעד ההתעוררות אל שמחת החיים בימי אורה ושמחה, מצאו לנכון גם לכונן תקנות נכבדות על דבר ״רגש האבל והעצב״, על האבדה היותר גדולה בקנינים החיצוניים, הלא היא ״אבדן אדם״ על ידי ״המות״. המה בחכמה רבה השכילו אל הרגש הזה להביאו בסדר ומשטר, פעם להרחיב את חוג פעולתו ופעם להגבילו ולצמצמו, אף בעת הדרושה להסירו כלו, לשמור בזה את האדם מצד אחד מהקפאת הרגש בשלמות ומצד משני, לבלי יעבור הרגש הזה חוק ויבולע לאדם בפעולותיו לחיים, המה אזנו ותקנו את כל אלה על פי זכרונות שבתורה ועל פי המנהגים שמצאו, כי המה בטעם ורוח התורה, את התקונים האלה קבעו להלכה ולמעשה, ״בהלכות אבלות״, אשר אנחנו נצרף אותן אל מערכת ״העדות״, יען כי גם בתקנות וסדרים האלה ישנו ״עדות וזכרון״ ואף כי זה הוא בנוגע לענין פרטי של האדם, בכל זאת הלא יורו אותנו, איך להתנהג ולסדר את רגשות האדם המפעמים אותו, לזכרון לפניו בחיי התבל.
1