חורב שי״זHoreb 317
א׳אבלות ביחס מועד ושבת — כמו קדשי המקדש וכל תוצאותיהם, שהמה מיוסדים על יסוד כלל הלאומיות, כמו כן מועדי ה׳, ״מקראי קדש״ הלא המה: ״פסח״, ״שבועות״, ״סכות״ ״ושמיני עצרת״, גם ״יום הכפורים״ וימי ההקדמה שלו ימי ״ראש השנה״ לפי עצמיותם הפנימית יקראו אל כל איש ישראל ויעוררו להתקשר ברגש הלאום הכללי. בימים ההם אל תהי בפני עצמך: בן, בת, אח או אחות, בעל ואשה, אב ואם, תלמיד ורע, רק עליך להיות אז ״ישראל״.
1
ב׳כל דבר מעצם החג יקראך אז להדבק במנת גורל ישראל ושמו הנקרא עליו, ולקדש עצמך, ורק אז יהיו לך ״מועדי ה׳״, מקראי קדש באמת, לפלס את נתיב מעגל חייך לקדשם לשם מטרתם, אבל מטעם הזה יקראוך ויעוררוך אלה רק ״לשמחה וחדוה״ והרחבת הלב להקיף ולכלול ברגש הזה את כל היצורים בעולם ה׳; אמנם כן הרגש הכללי הזה הנהו ״שמחה״ והפכו הוא רגש ״האבלות״. הרגש השני, אשר יש לו עסק עם האדם הבודד במועדו ובפני עצמו, הרגש, אשר על ידו הלב יאבל ויבול — אבל בידיעה וההכרה הכללית עפ״י הרגש הראשון יכלה ויבטל כל רעיון מעצב פרטי — כי אם גם אבל נבל ״הפרט״ אך ״הכלל״ יתחדש ויחליף כח ויחי לעולם, בהיות ״הצבור והכלל נצחי״ כפי רצון ה׳, אשר קרא אותו אל המציאות, שהוא נצח נצחים.— לכן מזה יצא לנו הכלל המאד נעלה, אשר חכמינו ז״ל קבעו אותו לדורות, למען דעת: כי כמו ״הכהן הגדול״ המיועד ביחוד בעד ״רגש הכלל״ הוא מצווה ועומד בעצמו לבטל ולאפס ברוחו, גם את רגש כאב ״האנינות״ כמו ״אהרן הכהן״ וגם בניו, אשר במות ״נדב ואביהוא״ נאמר להם: ״ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו״, יען כי ברגש הלאום הכללי ובזכרון ״קדשי ישראל״ רגש הכאב הפרטי ואבלו, מחויב להבטל ולהאפס, כמו כן חכמינו ז״ל סדרו וצוו לנו, כי בכל אחד מהמועדים שהמה ״מקראי קדש״ ומיועדים ומיוסדים המה בעד רגש הלאום הכללי, כי ״במועדי ה׳״ אלה יבטל ויאפס כל רגש אבל פרטי. האבל אבלות שבעה בכניסת המועד יכנס אל המנין ״השלשים״ ובעל השלשים ישלים עם כניסתו את השלשים, יען כי במועדי ה׳ רגש ישראל דרוש להכריע על כל רגש פרטי להיות בטלים במועדים, רגשות בנים, אבות, אחים ובעל ואשה ובפני ״הרגש הכללי״ בימי החג על האבלים למחות דמעה מעל פניהם ולהסיר כל אבל, להס כל קינה ולשכך כל אנחה, כי המועד הוא זוקף כפופים ויכונן ויקומם את ״המתאבל״ לקנות לו חיים חדשים בידיעה נאמנה, כי הוא אבר הלאום כלו וכי מסור הנהו אז אל ״חיי הכלל״ ואל חיי השמחה. ״מועדי ה׳״ יקדשו אותנו להיות במדרגת ״כהנים״! וכאשר יבטלו המועדים את רגש האבלות מזמן הקודם, כן לא יניחו את ״הרגש הזה להתהוות בהם וידחו אותו אל זמן אחרי החג — אבל ״יום השבת״ העומד בתכונתו במדרגה שניה בנוגע אל רגש כלל הלאום, ומובנו העקרי ביחוד הכנסת והתחדשות האנושיות בקרב כל איש פרטי, עד כי ״היום ההוא יפנה ויכונן ביחוד את מבט כל אחד אל עצמו ואל תעודת חייו וצאתם לפועל לימים הבאים אחריו — לכן ״השבת״ לא יבטל את רגש ״האבלות״ בשלמות, רק יחליש ויקטין אותו, יעלה אותו להיות מציאותו רק ״ברוח״ ויתן כח להאריך את החיים עפ״י המעלה רוחנית, אשר ישיג אז לעשות ״השואה״ בין צער לשמחה. ״יום השבת״ יראה בשניהם את תעודת החיים, אך רגש האבל במשך יום השבת ימצא מקומו רק בפנים אבל לא בסמנים החיצוניים, ולכן על כל אלה נוסדו תקנות חז״ל: להיות צדקו יחדו:
2
ג׳מי אשר התחילה לו קצת ״האבלות״ קודם פסח, שבועות, סכות, ראש השנה ויוהכ״פ, אזי בכניסת המועדים האלה פסקה ובטלה האבלות שבעה ועם המועדים יחלו השלשים, ומי אשר קודם המועדים היה במצב השלשים אזי בכניסתם בטלו אבלות שלשים, רק אחרי אב ואם ״המועדים״ יבטלו את אבלות שבעה, אבל לא. יבטלו את אבלות ״שלשים״ ומה גם הדברים הנהוגים באבלות של י״ב חדש. שבועות ושמיני עצרת ימנו בעד 7 ימים ואם כן את חג הסכות נמנה לי״ד ימים ואצלנו ט״ו ימים, עד כי ישארו רק שמונה ימים לשלשים בעד זה, אשר חג הסכות נכנס באבלות שבעה שלו — אך מי אשר המקבר את מתו בחול המועד או ביום השני של יו״ט ע״י אינו יהודי בעדו פסקה האבלות ותמצא מקומה רק בפנים, אבל לא בחיצוניות רק בהתעסקות הרוח וביחס קרבת בעל ואשתו, אבל לא בנעילת הסנדל, אך האבלות נדחתה על אחר יו״ט, אשר אז ימנו ימי אבלות שבעה ויום השני של יו״ט ימנו ג״כ אל מספר ימי השבעה ובימי השבעה הדחויים יש. אהה קולות בנוגע אל אסור מלאכה ושלשים ימנו מיום הקבורה. השבת לא יבטל את האבלות רק ימנה אל ימי השבעה, אך בחוץ לא תתראה האבלות ביום השבת — רק רחיצה, למוד התורה, קרבת איש לאשתו ועוד, אסור ״בשבת״, ושאר הדינים ראה י״ד שצ״ט — ת״א וא״ח תקמ״ז, תקמ״ח.
3