חורב שמ״אHoreb 341
א׳כל שכר ותשלום בעד איזה מלאכה, אל תחזיק ואל תלין אתך יותר מזמן השלום. תשלום פעולת שכיר לשכיר יום, שכירות בעד בהמה וכלים או שכר מלאכה להאומן, דרוש להיות, אחרי אשר כלה את מלאכתו. זמן התשלום הנהו תמיד, עד אשר יכלה היום, שבו הגיע המועד לשלם בעד אלה, הלא הוא: לאיש, אשר עבד עד התחלת הלילה או עד עצם הלילה! עליך לתת לו שכרו במשך כל הלילה עד צאת השמש, ולזה, אשר עבד בלילה עד צאת השמש, בתחלת היום, עליך לשלם במשך כל היום, עד בוא השמש! כמו כן לאומן, זמן התשלום הוא עד כלות היום, שבו גמר מלאכתו והביאה אליך — לשכיר שבוע, חדש או שנה הזמן הוא עד כלות היום, שבו כלה מלאכתו ויעזוב אותך, ואם לא תסלק לו את המגיע בזמן, הנכון הנך עובר על מצות לא תעשה של ״לא תלין פעולת שכיר״, ובאופן, אם השכיר או האומן ידרשו ממך את שכרם, ואינך נותן להם במועדם הקצוב, אך באופן כזה, אם האומן בקבלו את המלאכה בתחלה לא קוה ולא סמך על זה, לקבל את משכורתו תיכף בעת השבת מלאכתו, אז אינך עובר על הלאו. אך כאשר בא הזמן, אשר קוה בו, לקבל ממך את שכרו, אל תאחר עוד משלם לו לבל תעבור על מצות הכתוב : אל תאמר לרעך ״לך ושוב ומחר אתן ויש אתך״, ומה נאמנו מאד דברי חז״ל : הכובש שכר שכיר כאלו נוטל את חייו (של״ט).
1