חורב שמ״דHoreb 344
א׳ד: הצדקה בהעברת הקנין וכח הפעלה.
1
ב׳מקח וממכר, שכירות, הלואה, אומנין, שומרים, שליחות וכו׳.
2
ג׳וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו וגו׳ ולא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלהיך, כי אני ה׳ אלהיכם (ויקרא כ״ה י״ד).
3
ד׳כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר, וגנב מבית האיש, אם ימצא הגנב ישלם שנים. אם לא ימצא הגנב, ונקרב בעל הבית אל האלהים, אם לא שלח ידו במלאכת רעהו (שמות כ״ב ו׳).
4
ה׳כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמר, ומת או נשבר או נשבה אין ראה. שבעת ה׳ תהיה בין שניהם, אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, ולקח בעליו ולא ישלם (שם ט׳).
5
ו׳וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו, שלם ישלם. אם בעליו עמו לא ישלם, אם שכיר הוא בא בשכרו (שם י״ג).
6
ז׳רוב הדינים בענינים האלה נוגעים ביחוד אל השופטים והדינים, שעליהם לדעתם אל נכון, ואף כי המה נובעים כלם ממקור המושג, אשר בשטת ספרנו זה, בכל זאת מפני, כי רבים המה פרטי הדינים האלה לא נוכל להציגם בזה, ובעד מטרתנו די לנו, לקבוע בזה רק את היסוד מוסד, שעליו כל הדינים האלה הטבעו, ונביא רק איזה פרטים, אשר נבאר אותם והמה יתנו לנו פשר דבר על אדות חובותינו הכלליים. — והנה היסוד מוסד של ״הצדק״ שכל אלה הדינים נוסדו עליו הלא הוא: ״תן לרעך משלך בשלימות, באמת ובאמונה, את זה הדבר שנדרש הנהו כי יהיה שלו, הלא המה הדברים, שעליך, למסור ולהקנות לו משלך את הזכות עליהם״ — ויען כי כל מסירת זכות על קניניך תלויות היא רק בהחלטת רוח האדם, שהוא, כפי סדר ה׳, שליט חפשי הנהו על גופו ועל קנינו, וההחלטה הזאת, כפי אשר נראה הלאה, היא באה לידי גמר רק על ידי גלוי דעת של הרוח הלא הוא ע״י ״הדבור״, ובעוד נדרש הוא, כי יחרוץ משפטו על דבר חיצוני, אזי יחד עם חיבור ההוא תלוה גם פעולה חיצונית, לכן ראוי לכונן ביסוד מוסד של המשפט צדק הנזכר גם את העיקר הראשי, אשר עוד נקח דברים על אדותיו בענינים שונים, הלא הוא, ״תן כבוד באמת ואמונה לדבור האדם״ ולבאי כח הדבור, בעוד הוא חותם תכנית עצמותך — ודע, כי בו בדבור מכבד ומוקיר הנך או ממית ומחלל את עצמך.
7