חורב שנ״וHoreb 356
א׳שליח — להיות שליח, הלא הוא: להשאיל לאחר את דברו ומעשהו, להוציא לפועל איזה תכלית ומטרה מיוחדה, כמו כן לתת לעצמות רעהו את גופו להוציא על ידו לפועל איזה דבר ותכלית מיוחדת, לכן השליח נחשב כעצם המשלח (שלוחו של אדם כמותו) ואת אשר ידבר ויפעל השליח בעד המשלח נחשב כעצם מעשהו של המשלח (ומובן מאליו, כי לא יתיחסו לוה חובות כאלה המחללים את קדושת עצמות צלם האדם) — אולם בנוגע אל האסור וההיתר של הפעולה, הנך בעצמך מקבל עליך את האחריות. הן אמנם תוכל להיות ״שליח״ בעד כל מטרה ותכלית של המשלח ורק לא ״לדבר עברה״, כי איככה תוכל, לעשות ולפעול בשליחות שום איש איזה דבר, אשר אסר עליך ה׳ בפקודתו?! לכן אין איש יוכל להצטדק על דבר ומעשה רע שפעל ועשה, באמרו ״הלא עשיתי זאת בפקודת רעי״, אך מי אשר פקד לקטנים או בלתי מכירים ויודעים את תכונת המעשה. למלאות בזה איזה דבר עברה — אז הוא — ולא השליח — ישא את העון — קבלת השליחות, להיות בתור עצמות המשלח נגמרה ע״י ״דבור״ בלבד אם קבלת עליך, למלאות איזה פקודה בעבור המשלח, ואתה עשית זאת בגלל עצמך הנך רמאי (בעטריגער) — אם קנית דבר בעד המשלה ויתנו לך יותר מהרגיל, ואם הדבר הקנוי אין לו מקח קצוב בכלל, אזי הוא לטובת המשלח. אך אם היה המקח קצוב וידוע והוסיפו להשליח במנין, במשקל או במרה, כל שהוסיפו לו המוכרים הוא בעד שניהם (קפ״ג).
1