חורב שס״חHoreb 368
א׳ז: אסור דבור שקר, חנופה, גנבת דעת.
1
ב׳ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו (ויקרא י״ט י״א).
2
ג׳מדבר שקר תרחק (שמות כ״ג ז׳).
3
ד׳אף כי התורה שבעל פה תבאר את הכתוב ״ולא תכחשו״, כי הוא אזהרה בנוגע אל תכן הכתוב: ״וכחש בעמיתו בפקדון״ וכי ״לא תשקרו״, הוא ג״כ אזהרה בעד ״הנשבע לשקר״ בהכחשת הפקדון הזה; בכל זאת אולי יוכל היות, כי אמנם הלא תעשה הזאת הנה בעצמה מצוה כללית וכל האזהרות ההן הן הנה רק חלקי הלאו הכללי הזה. — ואם כי מובן ״איש בעמיתו״ מורה ביחוד, על ההכחשה, שהיא הביאה לחברו בלי אמצעי ״נזק ממש״, הנה אם נתבונן היטב בכללות הדבר, אזי נראה, כי כל כחש ודבר שקר הנהו ג״כ ״נזק ממש״, נגד זה, אשר דברו שקר עליו, וגם חכמינו ז״ל הציגו את הדבר שקר, ואם כי באופן משונה, גם החזיון שוא ומקסם כזב, אשר יסודתו ברעיון האדם המכונה בשם ״גנבת דעת״ להיות עומד תחת האסור והלאו של ״גנבה״ גם על אדות הכתוב השני : ״מדבר שקר תרחק״ אמרו, כי כל הנראה לעזרה ותמיכה לדבר שקר, המביא נזק בפועל (כתובות י״ז ע״א), להיות נכללת בלאו הכללי של ״דבור שקר״, ועל דעת בית שמאי נכלל גם ״דבר שקר״ הנאמר בשפה ובטעם ״הדרך ארץ״, לכן הננו בזה לבאר לאשורו, את כל התוצאות של הלאו החמור ע״ד דבור שקר וכזב, אשר בכמה מקומות ובתנ״ך ובתלמוד מתחו עליו דין קשה מאד ויגדרו אותו באזהרות נוראות, עד כי ״דובר שקרים״ לא יכון בארץ ותקלל חלקו בחברת האדם.
4