חורב שע״טHoreb 379
א׳וביחוד ועל כלם תזהיר אותך התורה מלחץ וענוי האנשים, אשר מפני כי הם בעצמם לא יוכלו להושיע לנפשם ואשר מפ״ז החובה והמצוה, על האחרים, לתמוך ולהחזיק בידם, לכן בנוגע לאלה, אם תשתמש עם הכח והתקיפות, ללחצם ולענותם, מה איום ונורא מעשך זה, עד כי עונך גדול מנשוא, ולמשל תציג התורה: את הגר, את היתום והאלמנה.
1
ב׳ראה נא את ״הגר״, הן האיש הזה בתום לבבו ובאמונתו נכנס לשבת בארצך, בעירך, בחוג חברתך, ובתקוה טובה ובבטחה, למצוא שמה אנשים, אשר יחשבוהו לאיש באנשים כמוהם, ויתנו לו מקום, לגור אתם, ששמה יוכל לחיות ולכונן את חייו בתור ״חבר לחברת האנשים״, אמנם לגר אין כל מכתב תעודה אחרת, מגיד לאדם ישרו, זולת ״פניו״ שהמה ״פני אדם״ למו, אין לו מליץ טוב אחר, אשר ינהלהו ויכניסהו בחברתך, רק את ״ה׳״ לבדו, את ה׳, אשר יביאהו אליך בתור ״בנו״, ויאמר לך : הלא הוא בן אדם כמוך, הוא יאבה ויחפוץ, לפעול ולעבוד כמוך, ואם כן עליך, לתת לו את הזכות לזה. — הלא כגר כאזרח יאמר לך ה׳: ״בני״ הם וארצי הלא היא מולדתו ומולדתך, כמוהו כמוך קראתי גם אותו, להתחקות על שרשי תעודת אנושיותו, לכן אל תפגום בזכותו, אל תפריע את שמחת חייו, אל תשתמש עם רפיון כחו שלא כהוגן, הראה ״באהבת הגר״ כי תדע רחם, ובמדת טובך התנהג עמו, לקרבו אליך והוכיחה בזה, כי תחשוב באמת את הארץ, לאדמת ה׳, ואת האדם, כי בן ה׳ הנהו. — איש ישראל! ולו גם אותך ינכרו, לו גם יפגלו וינבלו את אנושיותך ובארצות פזוריך יחשבוך ״לגר״ ולחדל אישים — אבל אתה! היה איש באנשים, איש ישראל! חלילה לך להתנכר אל הגר, הלא ידעת, כי ה׳ הופיע לך ראשונה, נאזר בגבורת ימינו, להיות מגן ומחסה ״לגרים״ נגד הגאוה והעריצות של האזרחים באדמת חם. המצריים הציקו והעיקו לך וקמו עליך לכלותך, אז נגלה ה׳ בכבודו ובעצמו, להיות מגן ומחסה להצדק מול העריצות והתקיפות, לכן הראה נא והוכיחה גלוי לכל, כי הנך איש ישראל, וכי אוהב מוקיר ומכבד הנך את ״הגר״.
2
ג׳ואלמנה ויתום — הבעל, האב מת, ולפני מותו, רוחו נעכר בקרבו, עיניו רואות וכלות בהביטו על אשתו, כי תשאר גלמודה ונעזבה בלי תומך וסועד, יחזה את בניו ולבו נשבר בקרבו, כי אין עוד מחסה למו ואין דואג בעדם, הוא יעזבם לאנחות, בעת רוחו תשוב אל האלקים ויפרד מהם, אבל במה ישקיט את ענות נפשו בטרם תצא, ביד מי יפקיד את אהובי נפשו אלה באמונה ובבטחון נאמן? הלא ביד שהוא אמנם ״אבי יתומים ודין אלמנות״, בידו יפקיד אותם. הן ה׳ יקח אותם תחת כנפות השגחתו, ה׳, אשר יביע אמר אל ״חברת האדם״, אל הכלל והצבור, אשר לא ימות לעולם: ״היה כמוני דין אלמנות״! כמוני היה ״אבי יתומים״!! וכל אחד, אשר אלה האומללים יבוא בקרבתו ובחוג חייו, עליו, למלאות את חלקו בחובה של חסד המוטלת על חברת האדם.
3
ד׳ואם חברת האדם וכל איש פרטי לבדו, אם תחת להביט ביתום ואלמנה, כי המה נכסים מופקדים מה׳ בידם, להיות להם, למגן ומחסה ולתמוך את חייהם ולכלכלם, ולנטלם ולנשאם, אם המה יחבלו עוד מזמות ויחשבו דבר בליעל, יען כי אלה עזובים לנפשם, מבלי תומך ודואג בעדם, לכן בנקל יוכלו להשליט עליהם את הכח והתקיפות, ללחוץ ולענות אותם ולהסיגם מגבולם, בזכותם על החיים והליכות עולמם, לשלול מהם את האמצעים לחיים, ולהחשיך ולמרר את חייהם בצרות ובענויים, אז יקום ה׳, אז ממעון קדשו יופיע אל־נקמות, אשר שכחתם אותו, אף יראה בעליל, כי הוא באמת ״אבי יתומים ודין אלמנות״, הוא נקם יקח וגמול המענים והלוחצים אותם ישיב בראשם, למען דעת, כי אמנם אלה העזובים אשר נחשבו לחקרי מגן ותומך בעדם, כי באמת עזרם מעם ה׳ ותמוכים ונעזרים המה מיד ה׳, הכל יכול, הנוקם נקמתם ומשלם גמול, לכל הנוגע והפוגע בהם לרעה ובו בעזרתם להמציא להם אורח לחיים, לטוב להם כל הימים.
4
ה׳אבל לא רק את הגר, היתום והאלמנה אל תענה ואל תלחץ, כי גם נשים, עבדים, עניים וכל אומלל וקשה יום, כל אלה עומדים המה תחת השגחה וחסות מיוחדת של אדון עולם. יוצר האדם, אשר ידרוש ויתבע את זכות ״החלש מהתקיף ממנו״.
5
ו׳אין כל הבדל בנוגע אל האלמנה והיתום באזהרת התורה בין עניים ובין עשירים, ואם נעדר מהיתום אביו או אמו. כל עוד היתום לא יוכל לעמוד ברשות עצמו, ולנהל בעצמו את עניניו נקרא בשם ״יתום״, ואם כי, לחנך יתום או יתומה בדרך טובים תוכל לפעמים ליסרם לטובתם, בכל זאת עליך, להתנהג עמהם גם בזה בחסד וחנינה, יען לבבם עלול מאד להרגיש ולהתפעל ביותר, וכמו כן בנוגע לכל איש עני, אומלל ונכנע. — (ח״מ רכ״ח).
6