חורב ש״פHoreb 380
א׳אבל אל תחשוב, כי יצאת ידי חובתך, אם רק לא תחטא לרעך בפעולה ובמעשה, אל תדמה, כי צדיק הנך אם רק בפועל ובמעשה לא תלחץ ולא תענה את רעך וחדלת מהצר ומהציק לזולתך, הן אמנם גם במלה, בדבר שפתים לבד, בדבור פיך הנתן לך, להביא ברכה, גם בהם הלא תוכל להרע לרעך, לענות וללחוץ אותו, לבלע ולהשחית את צהלת חייו ושמחתו, ובאלה עוד רב יותר תכאיב ותזיק לו מאשר תזיק ותפגע אותו בפעולה ע״י הכח והתקיפות שלך ובמעשה היוצא משנאת לבב.
1
ב׳ה׳ נתן בנפש בן אדם את ההרגשה העדינה, לבוא בהתפעלות ובהתרגשות, עד כי יצר ויכאב לה כל פגיעה וכל נגיעה לא נעימה, ואת הלב המרגיש והמתפעל הזה שמהו ה׳ לאדון גם על קניני האדם היותר קדושים, להיות גם בעל רגש הכבוד צהלת הרוח, החשיבות, היקר והאהבה וכל הנאה, אשר יתנו למו החיים, ואשר באלה רחשי הלב יתקשר האדם אל החיים ואל האנשים, והנה כל עוד הלב והנפש באדם הנם נמצאים בטהרה ובצהלה, אז גם בצרות חיצוניות, אשר תעבורנה על האדם יוכל בכ״ז להיות מאשר בחיים — אבל אם יפגעו במורשי לבבו, אם יעבירו את רוחו, אם יכאיבו את לבבו ויפרעו את שלומו — אז יחלה האדם ויבול כאלה נובלת — לכן קדוש יהיה לך ״הרגש הפנימי והנעלה של האדם״, ועליך, לחשוב את נפשו ולבו לאדמת קדש, אשר הראך אותם ה׳, לנטוע בהם את הברכה הנעלה: את הלמוד, את הנחמה, את האהבה והחסד, ולזה הלא נתנה לך המתנה היותר טובה — ״הדבור״ —
2
ג׳אבל אם אתה בדבורך, שעליו להביא חיים וברכה ללב ונפש האדם, אם תהפכהו לרועץ, אם תשתמש בו בתור כלי נשק ומשחית לחבל — אם תחת, לתת בדבורך ללא־למוד וללא־מנוסה ומחונך, הוראה, לקח טוב ומוסר־השכל, ואתה בגלל עשות לך שחוק והתול, הנך מתלוצץ עליו, הנך מונה אותו ותביאהו במבוכה, הנך לועג לרש, מהתל באומלל, אשר לבו הנשבר, הלא יקוה, להקשיב מחן שפתיך נוחם ואמרי נועם, גם צרי ומרפא לשברו — ואתה הנך מבקש עליו תנואות ותלאהו בתוכחות ובדברי בוז ונאצה — גם בגלל הטף מוסר לרעך, תחת לקחת עמו דברים בחן ונועם ורק כאשר הנך נמצא אתו בינו לבין עצמך, אם תכלים את אחיך ותלבין את פניו בפני אחרים — אם תשפיל את כבוד רעך, בטפלך עליו שמות של גנאי — אם בשחוק וקרת רוח ובמבט זעם תחרוץ לו בלשונך וחציך נחתו בלבו בדברים שנונים, אף עוד תשבע רצון ותשמח על הכניעך והשפילך את כבודו בעיניך — אז אל תרהיב עז בנפשך, להביט השמימה! הן ה׳ הוא הרואה ללב הנשבר, הוא היודע את הרוח הנפעם של רעך והכואב תחת מדקרות חרב לשונך ומכיר את הנכלם והמיצר מהבוז והלעג, אשר תשפוך עליו והלצון אשר חמדת לך — הן כל לב דוי וכל רוח נפעמה יפנו אל על, אל אל בשמים ושערי דמעות בלתי נעולים — כל אלה יביאוך במשפט לפני כס — יה, אשר יראה וישמע כל דמע עין וכל אנחה חרישית — ואתה?? הטרם תדע, כי צדיק הוא ה׳!! —
3
ד׳אתה עלם בן ישראל ואת עלמה בת ישראל! אתם, אשר תחושו עוד בנפשכם, כי מתנת ה׳ בכם עודנה בעצם טהרה, כי לבכם עודנו רך ומלא רגש־יה — אתם הזהרו בדבורכם, שמרו אותו במהרה וקדשוהו להיות ברכה לאחיכם, אל תפציעו לבב איש ואל תפגעו בו לרעה בדבורכם — ובראש וראשון שמרו פיכם ולשונכם מכל משמר, נצרו אותו כבואכם בחברת אנשים אומללים ומדוכאים, דלים ונכנעים, משרתים ומשרתות, הן אלה המדוכאים והנכנעים הלא המה יחושו בכפלים את מרת לעג השאננים, ואם גם הקל שבקלים, הלא רוחם הנדבה נוח, להרגיש במאד מאד צער ומרירות ע״י דברי חרפה ובוז, וגם אז יחושו עצמם נכלמים ומצטערים גם בעת ובדבור, שגם אתם בעצמכם לא תחושו בזה, כי הכלמתם אותם, גס בטרם תשימו לב, כי מפיכם התמלטו מלים כאלה, להכאיב את לבבם ולצערם — וביחוד הזהרו בצער נשים! שימו לב בכלל על אמרות חכמינו ז״ל, אשר מטעם האסור של ״ענוי״, הוסיפו גם את האסור להתלוצץ, להתל, להונות, להביא את איש במבוכה, לכנות את רעהו בשמות של גנאי, אף יחליטו, כי יותר מעון האונאה במשא ומתן, עוד כבד הנהו עון ״אונאת דברים וכדומה״, יען כי הראשון נוגע ופוגע רק ברכוש האדם ובקנינו, והשני יפגע בכל עצמות האדם. את העון הראשון תוכל להסיר בחפצך, להיטיב את דרכך במלאותך את החסרון, אבל לא את האחרון, והדמעות, אשר יבכה האיש הנפגע הנה גלויות וידועות להשופט כל הארץ, לכן יראו את ה׳ ואת עינו הצופיה בכל (ח״מ רכ״ח). ובמקום אחר אמרו חז״ל : המלבין את פני חברו ברבים, חבר הוא לרוצח, האם אינך רואה, איך דם פני הדך נכלם יעלם בקרבם ויחורו כמת?! שלשה יורדים לגיהנם ואינם עולים: ״המגלה ערוה, המלבין פני חברו ברבים והמוציא שם רע על חברו״ ולו גם שערי השמים יסגרו בעד כל תפלה וכל תחנה, אולם בעד דמע עין כל איש נכלם, הנפגע מרעהו בכבודו, פתוחים המה תמיד לרוחה.
4