חורב תי״טHoreb 419
א׳״כי עפר אתה ואל עפר תשוב״ הוא אמר ה׳, יוצר האדם. על אדות מעטה רוח האדם, בית־חומר גויתו. — אמנם ״עפר״ הוא בנין גוף האדם. — רק כל הזמן, אשר תשכון בקרבו ״נשמת חיים״ הגוף הנהו כלי יוצר בעד ״רוח האדם״, לפעול על ידו פעולות אנשים, אבל כאשר תצא ממנו נשמתו והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, אל תעודתה הרוחנית, אזי דרוש הנהו, כי גם ״הגוף״ יבוא אל התעודה שלו ״לשוב אל עפר ארצהו מבלי להלין ומבלי לאחר עוד, להביאו אל תעודתו בסעיף אדמתו, לשוב ולהתפרד אל חלקי העפר, האויר, המים והאש ואל היסודות האחרים, אשר קבל אותם אל תוכו במשך העת, אשר מלא את תעודתו עלי אדמתו להיות מעטה גוף האדם, למען ישרת ויועיל מאז והלאה להתכוננות החיים מחדש בבית ״מערכת הבריאה״. — בו ביום, אשר הרוח שבה אל תעודתה הרוחנית בשמי מעל נחוץ הוא. כי גם הגוף יהיה מסור אל תעודת יסודותיו עוד הפעם, ורק באופן, אם נדרשה עת, למען הכין את ההכנות הדרושות לצרכי הקבורה וכפי כבוד האיש הנפטר, אזי על משך העת ההיא, הגוף עודנו שייך אל עצם האיש הגוע, אשר בחייו שרת אותו, להיות כלי יוצר לרוחו, ורק אז יוכלו להתמהמה בהבאת הגוף אל מקור תעודתו, עד אשר יוגמרו כל צרכי ההכנות הדרושות, כפי מעלת האיש ההוא, אשר עזב את עולמו, בעוד כבוד האיש עודנו חופף על גופו זה (י״ד שנ״ז) ומפני זה יקברו את הגוף תחת רגבי, עפר האדמה, ואף כי בקברו מוקף הנהו בקרשי עץ, אבל באופן כזה, כי יבוא בקברו במגע בלי שום חציצה עם ״עפר האדמה״, אשר תקבלהו אל חיקה, והיא תתיך ותפריד אותו ליסודותיו (שס״ב).
1