חורב ת״כHoreb 420
א׳ויען כי הקבורה היא מעשה של ״צדק״ נגד גוף האדם ונגד עולם היסודות בדרישותיהם ממנו, לכן הקבורה היא חובה ומצוה בנוגע אל המת ועולם היסודות, אבל יש לה עוד ענין אחד, בעוד היא תכיל בקרבה גם את החובה בנוגע לכבוד הנשארים בחיים. — בזיון — כי אמנם לבזיון נחשב, אם יקלו בכבוד ״צלם האדם״, ולוא יהי, כי נמצא עתה רק במעטה גופו בלבד, בעוד גם אנחנו כלנו הלא נופיע בגויתנו בצלם כזה למראה עינים, לכן את הגוף, הנושא את חותם תכנית האדם, חלילה לנו לבזות אותו, להביאו לידי בזיון והפרדה באופן מכאיב לבב ומעורר גועל נפש — לכן אל תחלל את כבוד מעטה האדם, הן לא תוכל, לחשוב את הגוף בראותך את האדם ״לבית חומר״ בלבד, כי אם עליך לכבדהו בתור ״מעטה רוח האדם״, הנושא בקרבו את תכנית ה׳ — גם ״טומאה״ יביא הנפטר אל האדמה ומסביב לו, ומפני זה לא יוכל שום איש, לצוות לפני מותו, לבל יקברו את גופו, אם על זמן קצוב או לעולם, יען אם גם הוא בעצמו לא יחפוץ להתנהג בצדק עם גופו ולכבד את מעטה רוחו, בכל זאת הלא החובה על הנשארים בחיים, למלאות את חובת ״הקבורה״ מפני כבוד עצמם וכבוד האנושית בכלל (שמ״ח).
1