חורב תכ״אHoreb 421
א׳החובה הקרובה יותר בדבר הקבורה מוטלת היא על יורשי הנפטר, ואם יורשים אין לו, או אם לא עזב אחריו כל רכוש וקנין, אזי על העדה, למלאות את צרכי קבורתו (שמ״ח). אם יש נפטר בקרב העדה, אז כל חברי העדה לא יעשו עבודה ומלאכה עד אשר יכינו הכל לצרכי קבורתו. בעת הלואת המת על כל אחר להפסיק ממלאכתו ללוות אותו (שמ״ג). ילד, אשר עברו עליו שלשים יום יקברו אותו בהלואה נהוגה, אך יש מקומות שעושים זאת רק בעד ילד שמת אחרי שנה (שמ״ד). בעד איש, אשר בחייו הוציא את עצמו מן הכלל והעדה ובזדון לבו לא נשא בעול עם הצבור, בעד איש כזה בני העדה אינם מחויבים, להפריע עצמם ממלאכתם בגלל צרכי קבורתו בכבוד.
1
ב׳בעד נפטר, יהיה מי שיהיה, לא יתנו בקברו איזה דבר ולא ישרפו ויכלו איזה חפץ לכבודו יותר מכפי המנהג (שמ״ה, שמ״ט). תכריכין יוכלו לעשות משעטנז — את האיש יעטפו בטלית ואת הציצית יפסילו או יניחו אותם בכנפותיהם, להראות בזה לשם אות וסימן, כי זה הגוף היה עבד האדם, עובד אלקים בחייו, וכי עתה עבר זמנו מלפעול ולעבוד עוד כזאת (שנ״א). גם לנשיא ישראל לא יעשו תכריכין מחומרי מלבוש יקרים. כל המתים נקברים בתכריכי בד, אך בדבר בחירת הבד לפי טבעו ומחירו, יוכלו לבחור באיזה שיחפצו, ואם איש ירא אלקים ידקדק, לבלי לתת לזה בד פשוט מאד, בחשבו, כי יכבד בזה את זכרון אמונת ״תחית המתים״, אולם להפריז על המדה בטיב הבד עד למותר היא עבירה נגד חוק של ״בל תשחית״. — (פרק א)
2