חורב ת״נHoreb 450
א׳חוקי המזון יתחלקו:
1
ב׳א) איזה מהבעלי חיים המה כשרים להיות לך למזון ואיזה מהם הטמאים והאסורים.
2
ג׳ב) איזה המה חלקי הבע״ח המותרים לך ואיזה מהם האסורים.
3
ד׳ג) תנאים באלה, אשר על פיהם גם הבע״ה הכשרים יהיו אסורים לך.
4
ה׳ד) אופן המיתה של הבע״ח הכשרים למזונך.
5
ו׳ה) הרכבת החומרים, אשר ההנאה ממנה אסורה לך.
6
ז׳ו) יחוסי תערובות הכשר עם הטרפה וע״ד הכלים, שבלעו בתוכם דבר אסור.
7
ח׳ א: הבע״ח הכשרים והטמאים
8
ט׳א) בבעלי חיים היונקים: כל אחד מהם שיש לו שני הסימנים האלה: א) מפריס פרסה, הלא הוא כל שפרסותיו סדוקות בשלימות. ב) כל שהוא מעלה גרה רק בע״ח אלה כשרים המה למאכל, אבל כל שאר הבע״ח היונקים טמאים הם לנו. — כל בע״ח מעלה גרה הוא גם מפריס פרסה חוץ מהגמל, הארנבת והשפן, וכל מפריס פרסה הוא גם מעלה גרה חוץ מהחזיר. כל בע״ח זולת הגמל הרך, אשר אין לו שינים בלחי העליון (כן הוא בי״ד אבל זה בטח מתיחס אל השיניים הראשיים (פארדערע צאהנע) בלחי העליון (אבערקיפער), כי מתלעות (באקק צאהנע) ישנן גם להשור וכדומה) גם אם אין לו ניבים (בלי ספק המה השיניים הקיצוניים (עקקצאהגע) ואם בע״ח כזה, שאין לו לא שיניים ראשיים ולא קיצוניים בידוע שהוא כשר, יען כי הוא מעלה גרה ומפריס פרסה, בעוד אשר להגמל הגדול, הארנבת והשפן יש שיניים ראשיים או ניבים (פארדערע אדער עקקצאהנע) בלחיו העליון גם לא נמצא בהמה טמאה כזאת שבשרה שתחת העוקץ (שווייפקנאכען?) שלה ילך שתי וערב לאיזה צד שיחתכו אותו זולת הערוד (ווילדער עזעל?), לכן דים המה הכללים האלה לבדיקת בעל חי ברגליו ובלחץ העליון או בשיניהם, ולדעת, כי כשר הוא ולא נצרך לבדוק עוד (י״ד ע״ט).
9
י׳ב) בעופות: בתורה לא נתפרשו סימני עוף טהור רק היא תמנה כ״ד מיני עופות טמאים והשאר מותרים, אך אנחנו איננו בקיאים, ליעד אל נכון את המינים הכשרים, ולאכול מבשר העופות נוכל רק במסרת, והוא, שיהיו באותו מקום דבר פשוט, שהוא עוף טהור. התושבע״פ אמנם נתנה לנו הסימנים האלה: כל עוף שהוא דורס ואוכל כמעשה העופות הטורפים בידוע שהוא טמא. העוף אשר אם מעמידים אותו על חוט הנהו חולק את רגלו שתי אצבעות לעבר האחד והשתים לעבר השני או שקולט מזונו מן האויר ואוכל, בידוע שהוא דורס, אך העוף שנדע, כי איננו דורס יש לו ג׳ סימני טהרה : אצבע יתירה, זפק (קראפף) וקורקבנו (מאגען) נקלף ביד, ובכל זאת גם הג׳ סימנים בלתי מספיקים עוד, רק אם יש מסורה בטוחה מאבותינו, כי העוף טהור הנהו, וביחוד הכל תלוי בעופות במסורה ובקבלה נאמנה (ראה י״ד פ״ב גם אדות מנהג המקומות ותכונת המסורה).
10
י״אג) בדגים: כל שיש לו סנפיר (פלאססע) וקשקשת (שופפען) כשרים והאחרים אסורים. הקשקשים דרושים, כי יהיו יכולים, להיות נקלף ביד או בכלי, ואף אם יש לו רק סנפיר או קשקשת אחת ואף אם אין לו עתה ועתיד לגדלם לאחר זמן, או שהיה לו בעודו במים והסירם מיד בעלותו היבשה כשר. יש מיני דגים שקשקשיהם דקים מאד ואינם נכרים ואם כרכוהו בבגד או נתנו אותו בכלי ונמצאו בו קשקשים מותר, ובקשקשת אחת יש להתיר רק כשהיא נמצאה תחת לחיו או זנבו או סנפירו. כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. תושבע״פ תתן עוד סימני טהרה באופנים שונים, למשל: ראש רחב ושדרה שלמה ובכל זאת אין לסמוך על הסימנים האחרים, לחשוב אותו לדג טהור, אם לא הכירו בו אל נכון, כי יש לו סנפיר וקשקשת (י״ד פ״ג).
11
י״בד) שרצים ורמשים: יתושים ותולעים כלם אסורים, אבל אלה הגדלים בנוזלים שוקטים כמו בכלים ובבורות שיחין ומערות, שאינם נובעים מותרים, אף אם אין להם סנפיר וקשקשת, כל עוד לא פרשו פעם אחת ממקום גדולם מהנוזלים, אבל אם פרשו אף פעם אחת ממקום גדולם מהנוזלים, אע״פ שחזרו שמה אסורים. תולעים הגדלים בפירות כל עוד מחוברים המה אל האדמה אסורים המה בכל אופן, אבל התולעים שנתהוו בפירות אחרי אשר נתלשו מותרים, כל עוד לא פרשו מנקודת גדולם, ואף אם פרשו לאחר שמתו לדעת אחרים אסור. קמח, מלח ושאר פירות, אשר לא יוכלו, להסיר את היתושים מהם היטב אסורים, כמו נמלים וכדומה. — כל פרי שיש לחוש, פן נמצאו בו תולעים יש לבדוק קודם האכילה, ראה י״ד פ״ז, בעד המחוזות שלנו: פולים, קטניות, שזיפים (פפלוימען) וכדומה נצרך לבדוק אותם. בקיץ נצרך לבדוק כל חומרי האכילה — אם מצאת בתבשיל שלשה תולעים, אשר לא תוכל לשער ולהניח כי נפלו שמה במקרה, אזי עליך לחוש, כי נמצאו בו יותר ואל תאכל כל התבשיל, זולת אם נוכחת ע״י בדיקה טובה, ובאופן אם בדיקה כזאת אפשרית היא. תולעים בבע״ח אסורים, בדגים בין העור והבשר מותר. אלה שנמצאו בבשר הבע״ח והדגים אחר המיתה מותרים כל זמן שלא פרשו מהם, כמו בגבינות וחומרי הבע״ח — כל התולעים שנזכרו למעלה ושנאמר על אדותיהם כי מותרים המה, המה אמנם מותרים רק באופן כזה, אם לא ירגישו ״גועל נפש״; אבל אם בכלל מעוררים המה גועל ושקוץ או רק אם האוכל ישקץ אותם, אז אכילתם אסורה מפני הסכנה, ראה חוקים פרק ז׳ (י״ד פ״ד). בעד חגבים (היישרעקקען), כל שיש לו ד׳ רגלים, ד׳ כנפים וכנפיו חופות את רוב אורך גופו ורוב היקפו (אומפאנג) ויש לו שני כרעים לנתר (שפרינגפיססע) המה סימני כשר בעד החגבים, אבל בעדנו, אשר יחסר לנו ההבחנה והמסורה על אדותיהם, אסור לנו אכילת כל חגב (י״ד פ״ה).
12
י״גה) בכלל : כל היוצא מו הטמא טמא״ לכן ביצים, חלב וכל הנוזלים האחרים היוצאים מבע״ח טמאים אסור כמוהם באכילה (י״ד פ״א) לכן החלב, אשר לא נחלב בפני יהודי ומבע״ח כשר אסור, אבל מאלקען אם הוכן מחומרים מותרים גם חמאה (מובן מאליו רק חמאה טבעית אבל לא חמאה מוכנית הנקובה בשם מארגארינבוטטער שהיא אסור איסור גמור) לאנשי המקום שנוהגים בו היתר מותר, כי חלב בע״ח טמא איננו מעמיר (קאזט ניכט) (שם). דבש דבורים מותר (פ״א). בביצים, אם שני ראשיה כדין (שטומפף) או שניהם חדין (שפיטץ) או שהחלמון (דאטטער) מבחוץ וחלבון (אייווייס) מבפנים בידוע שהיא ביצת עוף טמא, זולת זה היא בספק, ונצרך לדעת עפ״י בקי בדבר, או אם המוכר אמר של עוף פלוני הוא ואנו מכירים שהוא עוף טהור, ואם אמר של עוף טהור ולא אמר שמו איננו סומכים עליו. ביצי תרנגולת או אוזים נוכל לקנות בלי חשש, לפי שאצלנו אין ביצי עוף טמא מצוי (פ״ג). ע״ד ביצי דגים ראה י״ד פ״ג.
13