חורב תס״חHoreb 468
א׳כבר הראינו לדעת (במערכות הראשונות) כי ״הדבור״ הלא ישתרר גם השתרר בחיי האדם, כי ע״י הדבור יניח האדם על הדברים והחפצים את חותם האדם, וכי עלינו החובה בדבור ההוא, לכבד את צלם האדם ועצמותו (פערזאנליכקייט), אף אמנם הכבוד הראוי אשר נתן לאדם, בזה הלא כבד נכבד ביותר את ה׳, אשר שם את האדם בעולמו, להיות סוכן ומושל עליו, ויתן לו את,״הדבור״ לכלי תשמיש רוחני לממשלת הארץ שלו — כמו כן ראינו, כי הדבור הנהו בורא מושג ״הקנין״, הן אם אך נקבו בדבור על איזה דבר את תעודתו, להיות חלה עליו. הנה מאז והלאה עלינו לכבד את הדבר על פי תעודתו, אשר נאמרה עליו, עד אשר יבוא בעל הקנין החדש, לנקוב עליו תעודה חדשה — אולם החוק הזה יורה ויראה לנו את הדבור: א) בתור השלטה ביחס איזה גוף, שמציאותו היא רק במחשבה לבדה. ב) בתור תעודה בעד רצון עצמו ועל אדותיו, מבלי שום יחס והצטרפות עם איזה גוף זולתו.
1