חורב תס״טHoreb 469
א׳א) ההשלטה ביחס איזה גוף הנמצא במחשבה לבדה — אם הדבור חל הנהו על הקנין העצמי של האדם לטובת איזה דבר, שאיננו גופני באמת ומציאותו הנהו רק ברעיון, הלא הוא לטובת איזה תכלית מרוצה, ע״פ התורה (אשר הוא בלתי נאמר לתכלית התועלת בעד עצמות האדם, כי באופן כזה לא יצא הדבר מחוג הקנין העצמי ונשאר תמיד בידי שלטון עצמותו), כמו הדבור לתכלית הרמת נדבות להחזקת בתי תפלה ות״ת, בית חולים וכדומה, או לאיזה תכלית של צדקה אחרת ופי שנים במושגו: א: נדבה. ב: נדר הקדש.
1
ב׳א: נדבה — קדושה כזאת, אשר חלק אחד ידוע מקנינו יהיה נועד לתכלית הנזכרת ע״י האמירה של: ״הרי זו״.
2
ג׳ב: נדר הקדש — הלא היא קבלת ההתחייבות העצמותית בכלל לתרום מהונך אל התכלית של קדושה, אבל מבלי לנקוב את שם החלק ההוא מקנינך, שיהיה מיועד לתכלית ההיא וההחלטה היא ע״י האמירה: ״הרי עלי״, להוציא לפועל את הדבר אל התכלית ההיא ולקיים אותו בתור ״התחייבות״.
3
ד׳הדבור הראשון — נדבה — יכלכל בקרבו מושג מתנה בין הגופים הנמצאים באמת, והשני — נדר הקדש — שהוא תנאי ההתחייבות בין הגופים הנמצאים בפועל. באופן הראשון הקנין חדל מהיות עוד ״שלי״, אחרי אשר בטאתי עליו את הדבור של ״הנדבה״, ואם ימות או יאבד הדבר שאמר עליו ״הרי זו נדבה״, איננו מחויב למלאות החסרון ולהביא אחר תמורתו, אך באופן השני מוטלת עלי אחריות הנתינה, עד אשר תצא התכלית, שקבלתי עלי לשם חובה בפועל. — בשני האופנים השלמת הפעולה היא ע״י ״הדבור״ בלבד ולא נדרש מקודם לשום מעשה וקבלת קנין בתכונתו החיצונה, יען כי הגוף במציאותו, הלא הוא רק במחשבה, לכן חל הקנין על הדבר אחר משך העת הקצרה שבה יוכל האדם לתפוס אותו ואת יחוסו היטב במחשבה — ״לאחר כדי דבור״, ראה מערכת המשפטים —
4
ה׳אם הרימות נדבה או נדרת נדר אל תאחר לשלמו, אל תחלל את דבורך, כבד את עצמך בדבורך ואת ה׳, אשר הוא מעוז ומחסה בעד דבורך נגד עצמך והנהו בא כח אמתי, לעמוד מצד הענין של מעשה הצדקה והחסד ברעיון שהקדשת אליו הקנין — ה׳ ידרוש ממך, לקיים ולמלאות ההתחייבות שלך — והוא — כה תאמר התורה — יתבע ממך את שנדרת ויענישך קשה, אם חטאת בזה ע״י אבדן היקר מכל היקר שלך בגלל העבירה של ״בל תאחר״.
5
ו׳זמן מלוא החובה הזאת, כפי שתלמדנו התושבע״פ, הוא במשך שלש רגלים, כמו: סכות, פסח ושבועות. בכל זאת זמן ההתחייבות של נדרי צדקה היא תיכף, זולת אם כלל הנודר בתוך הנדר את הזמן, אם עניים אינם נמצאים בעת ההיא, אזי יוכל לחכות, עד אשר יבואו עניים, בכל זאת יוכל כל אחד, להניח אצלו איזה סך לצדקה לחלק את הכסף מעט מעט, יען כי ע״ז היה התנאי בעת הנדר. נדר לצדקה בעד בתי תפלה או צדקה כזאת, שהיא נגבית ע״י גבאי הצדקה, כפי המנהג, זמן הפרעון הוא בעת, אשר יגבה ממנו הגבאי הממונה על הצדקה ואז מחויב הוא, למסור ולתת תיכף, ואם לא, עובר הוא על ״בל תאחר״ (י״ד רנ״ז).
6